כשהייתי ממש לפני הניתוח חשבתי לעצמי כמה הרבה זמן זה 14 יום. וכמה אני זקוקה למנוחה הזו מעבודה.

והינה אני יושבת פה היום, מחר מסתיימים להם 14 ימי המחלה שקיבלתי, ואני ממש עוד לא מרגישה שמיציתי.

קודם כל חלק נכבד מהימים "התבזבז" על כאבים, אי נוחות ועייפות מצטברת בגלל שינה לא טובה בלילה, והחלק השני ... לא יפה להגיד התבזבז אבל גם לא ממש הוקדש למנוחה כי אבא של א' נפטר במוצאי שבת הקודמת ושבוע האחרון הוקדש לשיבעה שלו ולמערבולת הרגשית שעברה על כולנו עקב מערכת היחסים הלא פשוטה ולא רגילה שהיתה בין א' לבין אביו לאורך כמעט כל חייו, בטח כל חייו הבוגרים. (אני לא אכנס לזה כי זה עניין פרטי ואישי של א' ואני לא מרגישה שיש לי זכות להכנס לזה פה.)

בכל אופן, מחר אני אמורה לחזור לעבודה ואני לא מרגישה מוכנה , גם פיזית לא נשרו עוד כל התפרים ולא נעלמו כל הסימנים הכחולים, אבל בעיקר ריגשית אני מרגישה שאני לא מוכנה עוד להתמודדות עם השאלות והחטטנות של יושבי המשרד השונים. (או שמא אומר יושבות המשרד השונות...)

אני לא מתכוונת להסתיר, לא חושבת שאני צריכה להתבייש במשהו, ובכל זאת, כשאני חושבת על "הלגיטימיות" של שבועיים חופש בגלל משהו שבחרתי לעשות ולא נניח נכפה עלי מסיבות בריאות משום מה אני לא מרגישה לחלוטין שלמה עם זה. אני יודעת שזה הדבר הכי מטומטם ששמעתם מימיכם, או לפחות אחד המטומטמים, ואני עובדת על עצמי בעניין הזה, תודו שהעובדה שעשיתי את הניתוח כבר מראה על התקדמות גדולה, לא?

אז עוד לא החלטתי אם לחזור לעבודה מחר או לא, יכול להיות שאמשוך עוד יומיים כי בגלל החג העליה לקבר לסיום השיבעה של אבא של א' נדחתה ליום שלישי (היום הם היו אמורים לעלות אבל בגלל הפורים אי אפשר) אז זה דבילי לחזור מחר, וביום שלישי כבר לא לבוא שוב, נכון? אז נראה לי שיום רביעי יהיה יהיה מתאים, ככה גם הטראומה של החזרה תתרכך עם העובדה שסוף השבוע יהיה ממש קרוב.

פורים היום, ובפארק שליד הבית שלנו יש חגיגה גדולה, מוסיקה ההופעות של להקות מחול מהעיר, פינות משחק ומתנפחים ומלא גזלנים מכל הסוגים.

לא ממש מפריע לי, להיפך זה אפילו נחמד. איך אחרת הייתי מרגישה את החג?

חג שמח לכולכם.