אז אני רואה שאני עוד פה, השאלה החשובה יותר היא האם אתם עדיין פה?

לא יודעת למה הלכתי, לא יודעת אם חזרתי, בעיקר נבהלתי כי חשבתי שאם אזניח את הבלוג יותר מידי זמן הוא עלול להעלם לי, וכבר ביקשתי מהילדים שאחרי מותי יעשו ממנו ספר זכרון...  אז לא כדאי שיעלם. לא ככה?

האמת שמה קורה עם רובכם אני יודעת, כי אני קוראת אתכם אפילו אם בדממה, אתם לעומת זאת לא יודעים מה שלומי, שזה לא הפסד כזה גדול כי שלומי גם אם לא ממש עקבי, הוא גם לא שוס כזה גדול.

יום אעסל יום בעסל כמו שאומרים. (מקווה שכתבתי את זה נכון, מצד שני זה ממילא לא בעברית אז הכל הולך, לא?)

בקיצור, מה אומר, חיים , שיגרה, סערות, שוב שיגרה, קצת נחת קצת דאון, תלוי מתי תפגשו אותי.

ברגע זה? בסדר, תודה.

(אני על הסף של למחוק את הפוסט המשעמם הזה.)

מצד שני, יש לי משהו לספר אבל אני לא בטוחה שאני רוצה. ז.א אני רוצה, רק פוחדת.. לא פוחדת, נבוכה. יש מחיר לעובדה שרוב האנשים שקראו אותי פעם כבר מכירים אותי באופן אישי. אבל תכלס? בטח אף אחד כבר ממילא לא קורא. אז מה אכפת לי לכתוב?

בשבוע הבא אני אמורה לעבור ניתוח, לא משהו דרמטי, ניתוח קוסמטי קטן. משהו ששנים חלמתי לעשות ובעקבות המשברים שרגשו עלי בשנה האחרונה החלטתי שהגיע הזמן לפרגן לעצמי את החלום הזה, גם אם הוא הולך לעלות מלא כסף. וממילא מלא כסף זה דבר יחסי, אוטו חדש למשל יעלה הרבה יותר.

אז אני מאוד נרגשת מהדבר הזה, נרגשת וחוששת, לכל ניתוח, קטן ככל שיהיה, יש סיכונים ופה נוסף לכל הסיכונים והחששות הפחד שיצא מכוער. ז.א איך אמר לי הבוס שלי כשהודעתי לו על ההעדרות בעקבות הניתוח, ככה אנחנו כבר מכירים ואוהבים אותך...

נו, יאללה נהיה אופטימיים, עד כמה שזה לא פולני מצידי.

נראה לי שעוד אשוב.