"הילד הקטן שבך מבקש הסברים על דברים מאד לא מובנים, ישנו צורך לספק את מקומו של הילד.
אין את הסכמת הלב לדברים הקורים בתקופה האחרונה ומולץ להקשיב ללב ולאינטואיציות (תחושות בטן) שלך, אין זה זמן טוב למלחמות.". זה מה שכתב לי הפותר חלומות ששלחתי אליו חלום שלי...שמאוד הטריד אותי:

חלמתי שאני ילד בן 9 שמסתובב עם חבר שלו בטבע...מקום עם סלעים וצמחייה...מקום יפה...ופתאום ראינו אישה/נערה כורעת כאילו הרגע ילדה, ובין רגליה מונחות שקיות זבל ירוקות עם שני תינוקות מבצבצים מהן...התינוקות נראו מבותרים לחתיכות.

היא הסתובבה להסתכל עלינו והייתה מרתיעה מאוד. וברחנו משם. אח"כ חזרנו עם אשה מבוגרת (כנראה אמא של החבר) לאותו מקום. הנערה כבר לא היתה שם אבל השקיות והתינוקות המבצבצים כן. האשה המבוגרת ניסתה לשכנע אותנו שאין שם כלום ושאנחנו לא ראינו ולא רואים כלום...למרות שהיה ברור שכן.

התעוררתי כמה פעמים במהלך החלום וניסיתי לשכוח אותו...אבל כל פעם שנרדמתי המשכתי לחלום אותו מאותה נקודה בה הוא הפסיק...

מפחיד...עד כמה שהמסר שהפותר חלומות נתן לי על החלום, תואם את התקופה האחרונה...

אתמול הייתי במסיבת סטודנטים...פעם ראשונה אני חושבת...לפחות פעם ראשונה שזה מוגדר ככה....מבחינתי זו היתה מסיבת השתרללות...הייתי עם חברה טובה, וסופסוף יכלתי לא לדפוק חשבון לא למי שמכיר אותי לא לאנשים שמסביב...והיה פשוט כיף...אז התנשקתי עם שניים....אני לא סגורה ממש על השמות שלהם וזה לא כי הייתי שיכורה, וגם לא ממש בגלל הרעש...אלא בגלל שלא היה אכפת לי במיוחד [= נשיקה לשם הכיף...לשם החרמנות וזהו....

מזמן לא עשיתי משהו כי באלי...רק בשביל עצמי....

ואני הכי לא בנאדם של מה שעשיתי אתמול אבל, לפעמים צריך לשחרר קצת את הרסן ולהנות...

ואוליי זה עוד חלק מתקופה מבולבלת...אבל מה כ'פת לי...אני לומדת...ואם זו הדרך...אז היא צרופת הנאות קטנות  (=

לא ברור לי מה עובר עליי..מן גיל טיפשעשרה מאוחר.....

התחלתי לעשן....לא בהשפעת אף אחד...אפילו חברים שלי הכי טובים לא יודעים....וסתם ככה...פשוט זה מוריד לי את העצבים פלאים.

התחלתי להתבאס מכל דבר קטן..להכל יש השפעה ענקית על החיים שלי...

אני מתביישת מכל דבר שזז...בנים/אנשים חדשים/אנשים ישנים שמלחיצים אותי שפעם היתי שמה זין עליהם..

מוזר לי שאני כזו כי במהות שלי אני הכי נגד איך שאני עכשיו...

והקטע שאין לי את המקום הבטוח שיאשר לי שהדברים הם בסדר...כאילו מצפים ממני- הנה את כבר גדולה...ולאנשים שהם חברים שלי לא תמיד יש כח לשמוע...לפחות זה מה שהם משדרים..אז אני לא מספרת..הרי מי רוצה לספר לקיר שלא אכפת לו ולא שומע דברים...

בכלל הדכדוך הזה שאופייני לי כלכך...השתנה....אני כבר לא בדכאונות אטומיים ובכי הסטרי אבל זה גרוע מזה..כי אין לי עם מי לדבר על הדברים.

פעם כשהייתי מתחרפנת טוטל לוסט זה לפחות  היה מושך תשומת לב...וגם היה לי מי שהיה מחזיק אותי ונותן לי את כל כולו...ודואג..יותר דואג מאמא פולנייה.

אני פשוט חושבת שאני לא מוכנה לחיים במן בלבול מטורף...אוליי כי השחרור קרב?...פתאום אני רואה את עצמי נמנעת מלעצבן אנשים, נמנעת מלומר את דעתי...כי דעתם של אחרים בסוף מתקבלת...וקשה לי עם זה...

בא לי לעצור הכל ולהגיד לכולם...רדו ממני קצת...גם לי יש בעיות משלי, אם לא באלי לצאת...או אם בא לי נניח לשתוק...תהנו אתם בעצמכם..אני יצפה מהצד..או ישמע את הסיפורים אח"כ...רק אל תלחצו ותלחיצו לפעמים בנאדם זקוק לשקט שלו, שקט של התמודדות, שקט של בכי- אם אתם כבר לא רוצים לשמוע אז תנו להתמודד לבד...ואני מודעת לזה שאני בנאדם שדורש ואוהב המווון לבד...לא לבד בלי בנזוג..אלא לבד עם עצמו...

פשוט שעוווות שאני יכולה להיות עם עצמי, לעולם אני לא אשתעמם...זה ממש נדיר...יש לי כ"כ הרבה מחשבות...ואוליי זה נרקסיסטי..אבל אתם יודעים הכי כיף לדבר עם בנאדם אינטליגנטי גם אם זה עצמך...

ובולבול.

אני צריכה בולבול.

אבל זה מסבך הכל הרבה יותר, כך שכנראה שזה יאלץ לחכות...

נו מילא...כל דבר בעיתו

ערב טוב.

(וואי מחשיך ממש מוקדם עכשיו).