לא ברור לי מה עובר עליי..מן גיל טיפשעשרה מאוחר.....

התחלתי לעשן....לא בהשפעת אף אחד...אפילו חברים שלי הכי טובים לא יודעים....וסתם ככה...פשוט זה מוריד לי את העצבים פלאים.

התחלתי להתבאס מכל דבר קטן..להכל יש השפעה ענקית על החיים שלי...

אני מתביישת מכל דבר שזז...בנים/אנשים חדשים/אנשים ישנים שמלחיצים אותי שפעם היתי שמה זין עליהם..

מוזר לי שאני כזו כי במהות שלי אני הכי נגד איך שאני עכשיו...

והקטע שאין לי את המקום הבטוח שיאשר לי שהדברים הם בסדר...כאילו מצפים ממני- הנה את כבר גדולה...ולאנשים שהם חברים שלי לא תמיד יש כח לשמוע...לפחות זה מה שהם משדרים..אז אני לא מספרת..הרי מי רוצה לספר לקיר שלא אכפת לו ולא שומע דברים...

בכלל הדכדוך הזה שאופייני לי כלכך...השתנה....אני כבר לא בדכאונות אטומיים ובכי הסטרי אבל זה גרוע מזה..כי אין לי עם מי לדבר על הדברים.

פעם כשהייתי מתחרפנת טוטל לוסט זה לפחות  היה מושך תשומת לב...וגם היה לי מי שהיה מחזיק אותי ונותן לי את כל כולו...ודואג..יותר דואג מאמא פולנייה.

אני פשוט חושבת שאני לא מוכנה לחיים במן בלבול מטורף...אוליי כי השחרור קרב?...פתאום אני רואה את עצמי נמנעת מלעצבן אנשים, נמנעת מלומר את דעתי...כי דעתם של אחרים בסוף מתקבלת...וקשה לי עם זה...

בא לי לעצור הכל ולהגיד לכולם...רדו ממני קצת...גם לי יש בעיות משלי, אם לא באלי לצאת...או אם בא לי נניח לשתוק...תהנו אתם בעצמכם..אני יצפה מהצד..או ישמע את הסיפורים אח"כ...רק אל תלחצו ותלחיצו לפעמים בנאדם זקוק לשקט שלו, שקט של התמודדות, שקט של בכי- אם אתם כבר לא רוצים לשמוע אז תנו להתמודד לבד...ואני מודעת לזה שאני בנאדם שדורש ואוהב המווון לבד...לא לבד בלי בנזוג..אלא לבד עם עצמו...

פשוט שעוווות שאני יכולה להיות עם עצמי, לעולם אני לא אשתעמם...זה ממש נדיר...יש לי כ"כ הרבה מחשבות...ואוליי זה נרקסיסטי..אבל אתם יודעים הכי כיף לדבר עם בנאדם אינטליגנטי גם אם זה עצמך...

ובולבול.

אני צריכה בולבול.

אבל זה מסבך הכל הרבה יותר, כך שכנראה שזה יאלץ לחכות...

נו מילא...כל דבר בעיתו

ערב טוב.

(וואי מחשיך ממש מוקדם עכשיו).