אז לקחתי זמן לעצמי, סוג של הפסקה מהכל כדי באמת להבין מי אני ומה הולך איתי...מה אני בכלל רוצה מעצמי ומאחרים...

וגיליתי שאני פשוט כועסת על עצמי כ"כ....ומפחדת כ"כ מהאפשרות שלעולם לא תסלח לי...

ובצדק שלא תסלח, גם אני לא הייתי סולחת לי כ"כ מהר...אז איך אני יכולה לצפות ממך לדבר שכזה...

הלוואי והיו לי כוחות נסתרים לגלות מה אחרים חושבים..מה חושבים עליי, על האופי שלי ועל איך שאני נראית....

הרבה פעמים נראה לי כאילו פשוט צוחקים עלי מהצד...גם כשמחמיאים כאילו זה במן הסתלבטות שכזו...

גם לא ברור לי למה אנשים לא מבינים שלפעמים אין לי מצברוח ולפעמים אנלא רוצה לצאת לשומקום...רק להיות לבד עם עצמי..

בכלל מאז שאתה לא פה ואין לי למי לבכות יותר, כי ההורים עושים פיל מכל זבוב של בכי וחברות..נו באמת כמה כבר אפשר לבכות להן בסופו של דבר זה ימאס עליהן ואז גם אותן אני אאבד....רק אתה סבלת את הדמעות שלי שוב ושוב והבנת שזה האופי הדפוק שלי לבכות ולהנות מהבכי...מהצומי והחמלה שהיית נותן לי בלילה, או בחיבוק חם...

הרבה פעמים בא לי לעשות משו קיצוני רק כדי לראות אותך שוב כמו להתאשפז על מחלה סופנית או משו כדי שתבוא להגיד לי שלום כבקשה אחרונה....פאטתי הא?....פאטתי יותר שאני כ"כ פוחדת מלדבר איתך או אפילו סתם לסמס...

בחיים שלי לא חשבתי שאני אגיע לנקודה שאני אגיד על עצמי שאני טיפשה במלוא ההסכמה של כל איבר ואיבר וכל פיסת מוח חושב בגוף שלי...

עשיתי מעשה שרק טיפשים יכולים לעשות וזה לפגוע- בצורה שתראה הרבה יותר קשה מהמציאות...

בא לי חיים אחרים, חדשים, דף נקי וחלק שבו אפחד לא מכיר אותי, ולהוולד לגוף של בחורה יפה וכוסית לשם שינוי שהכל הולך לה כמו שצריך, והיא גם מקסימה וחכמה עם עור בהיר ועדינות שברירית וכובשת...

בא לי שהכל יסתדר כמו שאני רוצה....כי נמאס לי, אנשים נמאסו עליי...את כולם צריך לרצות איכשהו ולגרום להם להרגיש טוב...איכשהו תמיד כשחרא לי לכולם פתאום גם חרא, וחרא שכביכול נחשב יותר רציני משלי...ואני שונאת אתזה שגונבים לי את הפריים. אני רוצה את מלוא הצומי אני רוצה צומי ולא מתביישת להגיד אתזה!

וחפרתי הווו איזו חפירה דפקתי...ולא אכפת לי שאני חוזרת על עצמי אין ספור פעמים בפוסטים ושהכל אותו דבר ורק נאמר בצורה אחרת...זו הדרך שלי לפרוק....וזה מה שמשחרר לי את הפיוזים התפוסים שלי...(יש כזה דבר בכלל פיוז תפוס?...) 

בקיצור נראה לי שפתרון לכל הבלגאן המתהווה והמתמשך הזה בתוכי אני ימצא רק כשאעבור למדינה אחרת...שם באמת אף אחד לא יכיר אותי ואפחד לא ישמור לי טינה על טעויותיי...או כשאתחיל למלא את היום שלי בהמון דברים כמו עבודה מה שיקרה עם השחרור מצהל בעוד חודשיים...ואז לא יהיה לי אובר זמן פנוי לחשוב על כל המלל המיותר הזה שחפרתי פה...

בלעע...זה כבר מייאש ומתסכל אותי המצב הזה ששום דבר לא זז והבאסה הקימה התנחלות אצלי בלב...כן כן אומרים השינוי יגיע כשתחליטי שאת רוצה אותו...ותתחילי להזיז עניינים ...בולשיט זה לא עובד ככה, ניסיתי באמת...גורל זה גורל ואם נועדה להשתכן הבאסה היא תמצא איך להגיע מחור אחר בחיים....דבר מסתדר ויוצר בעיה אחרת...קשה יותר...אז מה ?..מתחשלים..?...מתבגרים?..אוליי הגיע הזמן באמת בגיל 20 המופלג...P=