לא רציתי להאמין, ועד עכשיו אני לא.

זה מוזר שכולם בטח ביחד עכשיו, בוכים ביחד, ואני מפחדת לראות אותם כואבים

אז נשארתי כאן..

טרי, מעיין,

כ"כ קיוויתי שתהיי סתם זרוקה באיזו זולה

ואז תחזרי וכולנו נרצה רק לצעוק עלייך כמה שאפשר, ואז לתת לך חיבוק גדול ולא לעזוב.

במשך כל החיפושים היום הלכתי חסרת אונים וקיוויתי לא למצוא כלום.

אבל האמת שונה

מהרגע שזה נודע לי לא עברה דקה בלי דמעות

איך אפשר לעכל דבר כזה? איך?!

לעזאזל. אני יכולה להשתגע

התמונה שלך, עם החיוך תמיד, לא יוצאת לי מהראש

פעם אחרונה שראיתי אותך, נתת לי חיבוק ארוך, ולא הרפת, ואז אמרת לי-

"ואיי, אני אוהבת את החיבוקים שלך! כולם תמיד נותנים חיבוק קצר ואז עוזבים.. ואת נשארת בחיבוק ארוך.. חם כזה."

אם רק הייתי יכולה לתת לך עכשיו חיבוק ארוך וחם. שרק תהיי מאושרת.

מחר בטח תהיה הלוויה, ובטח יהיו המון דמעות, וצעקות. הכל יהיה.. חוץ ממך.

באמת שעוד לא עכלתי.

תנצב"ה.