נסעתי במסלול השמאלי.
ניסיתי לעקוף את הפחד שלי
מבורות, מאנסים, מבחורות, מיחסים,
מחלומות, מיקיצה ומבדידות.
הרגשה של עיוות
בכל החושים שלי עכשיו.
זו מן הרגשה שיש לי לאן ללכת ואין לי לאן לחזור.
אני מסתכלת על המוּכר כאילו שהוא בתוך עיגול זכוכית צהובה והפריט מכוסה בפתיתי שלג שנופל ונופל.
אני מזהה את הפריט אבל הוא כבר לא חלק שבשגרה, מעין זיכרון מעורפל שברגעים אלה ממש מחליק לו מההווה לעבר בקצב השניה שחלפה.
אני רואה את הבית שלי בתוך עיגול הזכוכית כששלג מטפטף עליו כשמנערים אותו, אני מזהה את כל החלקים, את השעון, התמונה, המנורה.. אבל לישון במיטה נראה הגיוני בערך כמו לישון על מיטת הברביות הקטנה.
מסתכלת במבט מסומם ולא מפוקס על דברים שנראים מוכרים ומרגישים זרים.
אני לא יודעת ממה אני מפחדת יותר, לישון או לא לישון.
אני כל כך מפחדת פתאום והבטן מתוחה חזק חזק כמו לפני הירידה ברכבת הרים, כבר כמה שעות שהיא לא נרגעת ואני לא יודעת למה. אני רוצה להתיישב על הבלטה של ה-20*20 ולהתקפל בה מבלי לחרוג מגבולותיה. לחבק את עצמי חזק. לבכות. להרגיש מוגנת.
לא להסתכל על צללים, לא לחשוב על כבישים, לא לחשוב על לבד, לא לשמוע קולות, לא לדמיין דברים, לא לחזות עתידות, לא לפחד למות, לא להעלות זכרונות, לא לרעוד, לא להרגיש זרה, לא להריץ סרטים, להיות קטנה קטנה ולישון במיטת הברביות.
אני רוצה לסגור את הדלת, לשים מוזיקה חזקה שלא ישמעו כלום חוץ ממנה ולבכות באמת.
אבל אני מפחדת להשאר כאן לבד סגורה בלי אויר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mental Pornography