ריאליזם בפרופורציה.

אתמול הלכתי סוףסוף שיציירו לי ת'קעקוע.

והוא יצא מושלם!!

אוף אני כבר רוצה לעשות אותו אבל אין כסף :( אז כנראה באוגוסט בעזרת השם.

אני הולכת עם שקד, אז נלך כששלה כבר יהיה מוכן על הדף (שלה הוא מסובך כזה דרקון עם שני ראשים משהו) ונעשה ביחד. אז נראה לי שברגע ששלה יהיה מוכן אני אלווה מאבא כסף ואעשה, כי גם ככה המשכורת נכנסת ב-1 בחודש ואז זה כבר יהיה ספטמבר וזה מעפן.

אמ..היום יש לילה לבן, כמה מגניב.

יש ערן צור בגן החשמל (זה ממש הצחיק אותי) ואני מניחה שאני אהיה שם.

כלומר אני נורא אתלהב והיא תסתכל במבט סולד ותשאל אותי מה זה הזוועות האלה.

חח בערך כמו שאתמול נתתי לה לשמוע נירוונה (מה זה הרעש הזה ששמת לי באוזן?!)

כן. כן.

התעוררתי לפני דקה וחצי וזה מסביר למה הפוסט נראה כמו שהוא נראה.

חלמתי שאני בבית של סבתא שלי ופתאום איילון (הגרפולוג הזה מהטלוויזיה) בא ומנתח אותי כי הזמנתי אותו במיוחד שינתח לי את ה-ה' (האותיות ה' ו-פ' שלי נראות אותו הדבר) ואז הוא בא ומנתח לי את הכל (מן הסתם) ואומר לי שעניין ה-ה' הוא פשוט שאני לא בנאדם דרמטי ואני זוכרת איך שמחתי ורצתי לאמא להגיד לה שאני לא דרמטית ושהיא סתם מזיינת תשכל ועושה אותי בנאדם רע.

ואז עוד מישהו בא לנתח אותי נראה לי שזו היתה הפסיכולוגית שלי (כלומר אני כבר לא אצלה אבל פעם) אבל מפה אני כבר לא זוכרת.

עכשיו אני אצל שקד ושקד בצבא.

ככה שאני אצלה בבית עושה בונדינג עם אחותה (תבינו את זה איך שבא לכם :P)

חח סתם היא ילדה בת 13!

וזה קצת מפחיד אותי כמה שאני מרגישה כאן בבית, נראה לי אני מרגישה כאן יותר בבית מאצלי בבית.

כלומר פאק אני יושבת כאן בארוחות שישי עם בוקסר (וקוצים ברגליים) וגופיית סבא חצי שקופה בלי חזיה (ופטמות עומדות כי היה קר)

חח הגענו למצב שאחותה מבקשת ממני ת'מחשב ולא אני ממנה.

טוב אני באמת צכה להרגיע..

עריכה:

שיא השיאים! אני מציעה לחברה של אחותה לשתות, ומביאה לאחותה כוֹס!

חח נדפקתי.

טוב אני הולכת לקרוא לוליטה :)

הרבה זמן לא כתבתי פה ופתאום זה דיי מוזר.

דיי רציתי להפסיק פה האמת, כנראה שלא הולך.

בכל מקרה, החופש בא בטוב, קיבלתי בבצפר תעודת הצטיינות, היא נהרסה :\

מחר אני יוצאת לטיול בצפון עם המון היסוסים ופחדים. ועם כל האמונה שאני יכולה לשנות את העתיד עדיין מרגיש לי שאני מספידה את עצמי כרגע. מילים אחרונות. אני יודעת שיהיה בסדר, כלומר אני רוצה לדעת.

אני רוצה את השרשרת שלך עליי שתגן עליי ודווקא עכשיו היא נקרעה.

לפני כמה לילות חשבתי לעצמי מה יקרה אם אני פתאום אמות, לא משהו דרמטי סתם מוות מהיר ומקרי.

חשבתי לעצמי מה ירגיש הכי מפוספס, וזה מה שחשבתי (חשבתי בעיקר על הצד של המשפחה):

חבל לי וכואב לי שאמא שלי לא תדע שאני אוהבת אותה. היא חושבת שאני לא וגם אומרת לי את זה. היא לא אומרת את זה כדי לעשות לי ייסורי מצפון אלא בתסכול שקט שכזה, לפעמים אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת אותה ואני יודעת שזה יגרום לה לבכות כי היא רגשי כזאת ואני יודעת שזה ישמח אותה אבל אני לא מסוגלת. אני לא מצליחה להגיד את זה בקול ולפעמים אני פשוט הולכת סהרורית בין החדר שלי למטבח וחזרה ופתאום מסתכלת עליה ואומרת "תודה" אבל היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני לא מסוגלת להסביר לה. בראסמי אילולא היא לא היה לי כלום.

אני מרגישה רע בנוגע לאיך שאני מתנהגת עם אחים שלי, כלומר עם החדש לא אכפת לי הוא גם ככה לא יודע מי אני, עם זה שקצת יותר גדול כואב לי אבל הוא עדיין קטן, אבל הגדול מבינהם זה הכי כואב. הוא הילד הכי מקסים וחכם וטוב לב ורגיש שפגשתי. ילד זהב, באמת. זה מדהים איך הוא מעריץ אותי ואוהב אותי בלי תנאים והוא כל כך מתגעגע אליי כי אני לא מבקרת אותו כל כך ולא מדברת אתו. כשהוא מאוד מתגעגע הוא ישן לי במיטה או ישן עם הבובות שלי שפעם הייתי ישנה אתן. והכי כואב זה שאני לא יודעת להתגעגע אליהם, לאחים שלי, אני מסוגלת לא לראות אותם חודשים ובכלל לא לחשוב עליהם או לזכור את קיומם, הם סוג כזה של אויר שאם הוא נמצא לידי הוא נחמד ואם לא אז לא מרגישים בחסרונו. אני מרגישה לא אנושית. הייתי רוצה להתגעגע אליהם ולהרגיש שיש להם סיבה לאהוב אותי ככה.

אני מרגישה בנאדם אגואיסט בגלל סבא וסבתא שלי, וכאן אפרט:

סבא מצד אבא - הבנאדם מנסה כבר כמה שנים לגרום לי לרצות לבוא אליו, הוא אשכרה התחיל לשחד אותי עם כסף והוא ואמר לי שהוא יקח אותי לקניון ויקנה לי דברים וזה עדיין לא עובד לו. ובכלל, הוא בנאדם דיי דכאוני וזה מרגיש חרא שאני יודעת שרע לו ושהוא במצב נפשי רע והוא בודד ואני לא עושה עם זה כלום. ועוד בעיקר כשאני מאמינה שבשלב מסויים הוא יתאבד ואולי אם אני אהיה אתו בקשר זה ישפר את מצבו.

סבתא רבה - סבתא בבית אבות ומאז שהבת שלה נפטרה המצב שלה דיי הדרדר וגם היא נכנסת לדכאונות והתקפות בכי, מאז שסבתא שלי (הבת שלה) נפטרה כל שבוע אבא שלי ואח שלו שולחים לה עציץ ופעם בחודש אבא בא לבקר, פעם אחרונה שהייתי שם היא סיפרה כמה רע לה ושאין לה כוח לזקנים המרירים שם וכשהיא מתגעגעת לבת שלה היא מדברת לעציצים. זה היה ממש קשה לשמוע את זה. היא גם אמרה כמה שזיקנה זה נוראי וכמה היא מחכה כבר למות. שהיא יושבת שם ומחכה למוות. זה פשוט נוראי. ועדיין, זה כנראה לא מספיק כדי שאני אבוא לבקר אותה.

סבא וסבתא מצד אמא - שני אנשים מדהימים שבזכותם יש לי כל כך הרבה, את הביס האחרון בסעודה האחרונה הם יתנו לי, הם נותנים לי יותר ממה שנותנים לעצמם ודואגים לי ואפילו להרים טלפון אני לא טורחת, שלא לדבר על לבוא לבקר. והם נעלבים מזה מאוד ואני מרגישה שאני ממש מאכזבת אותם. וזה כואב.

*

מעבר לזה, לאחרונה ניתקתי קשר עם אבא כי לא היה לנו זמן כל כך להפגש, לו יש עומס בעבודה ואני הרבה לא בבית ככה שמאז תחילת המתכונות נפגשנו איזה 4 פעמים נראה לי, 4 פעמים מקסימום.

הרגשתי ממש מרוחקת ממנו ודיי נטושה (תגחכו גם אני צוחקת על עצמי) כי פתאום הרגשתי שאין לי אבא.

לשנינו לא היה ממש זמן או כוח להתקשר והשיחות היחידות שלנו היו להודיע שמבטלים את הפגישה המתוכננת ולתכנן חדשה (שתבוטל בעתיד) כלומר זה נכון שרוב הפעמים אני ביטלתי אבל עדיין במקום מסויים נראה לי שרציתי שהוא יראה לי שאכפת לו וילחץ עליי להפגש ולא יגיד לי "תהני ואני מקווה שנפגש מתישהו" ויגיד לי שהוא אוהב אותי ואני ארגיש שהוא מתכוון. כלומר זה נכון שכל החיים שלי הוא היה החבר הכי טוב שלי ולא ממש דמות אבא, כי הוא לא היה מאלה שמחנכים וצריכים להיות האיש הרע שמציב גבולות, הוא היה זה שיושבים אתו על בירה וסיגריות ומדברים על זיונים, זה שמדברים אתו על דברים שבחיים לא תדבר עם הורה שזה מגניב ובאמת יש לנו קשר מיוחד וטלפתיה ואינטואציה חזקה אחד לשני אבל כשהייתי צריכה שהוא יהיה הורה או שהייתי צריכה כסף הוא פשוט נעלם. כמו גבר שגילה שהוא הכניס מישהי להריון ובורח אבל לפני זה הבטיח לה שמיים וארץ. (או אולי לא לגמרי כמו)

ועכשיו אני אצלו בחדר שלי והוא בסלון והוא מקודם הביא לי חיבוק חזק ואמר שהוא מתגעגע.

אתמול אשתו אמרה לי שהוא כמעט בכה מרוב געגועים אליי ואבא שלי אף פעם לא בוכה, אפילו כשאמא שלו נפטרה הוא לא ממש בכה. גמני אתמול כמעט בכיתי כשחשבתי על זה, 3 פעמים ועצרתי את עצמי.

אני מרגישה שזה לא באמת אכפת לו אם אני כאן או לא. כמו שאני מרגישה כלפי האחים שלי רק שהפעם אני בעצם הם. בשני המקרים אני מרגישה חרא של בנאדם.

אתמול כמעט נדרסתי, עמדתי במעבר חציה וחיכיתי שיהיה ירוק, העיניים שלי נתקעו באיזו נקודה באויר ובהו, מסתבר שעבר איזה אוטובוס ממש צמוד למדרכה והמראה כמעט הורידה לי ת'ראש, בדקה ה-90 הוא סטה ולא התנגש בי. כשהוא עבר כל האנשים שהיו אתי במדרכה התחילו לשאול אם אני בסדר והיו מבוהלים, שאלתי אותם מה קרה והם סיפרו לי. כמעט נכנס בי אוטובוס ואפילו לא שמתי לב.

"נפלת חזק ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך"

("כי את צריכה להבין שאת אמורה לשלוט בחיים שלך ולא הם בך")

המילים שלי כרגע שוות לעלה נידף ברוח. המילה שלי שווה להבטחה של שקרן פתולוגי.

אני לא מוצאת סיבות למה אני סומכת על עצמי, למרות שנראה לי שפעם החלטתי שאני כן.

ומעבר לזה עורכת דין אני לא אהיה.

נסענו באוטו, ובאמת שתהיתי למה באת. זו כן טרחה.

נכנסתי לאוטו כמעט באותה טבעיות שהייתי נכנסת בתקופת הצעיפים, ביום שפגשת אותן לראשונה בפינת עישון. אני כל כך זוכרת את זה.

כל הנסיעה לשם שתקנו, כל הצבעים יצרו לבן. עצרת שם ושתקת, אפילו קרדיט על המעשה לא לקחת.

"למה הבאת אותי לפה?"

"כי את צריכה"

"ולמה אכפת לך שאני צריכה?"

"כי אכפת לי ממך"

[ולמה אכפת לך ממני?]

נשענו על האוטו, בהית באותה נקודה בריכוז מעורר התפעלות, כמעט והצלחת להעלים את הנוכחות שלך ולהשאיר אותי עם מרחב זכרונות מטריד וכואב במיוחד.

זכותך.

חזרנו פנימה, פתאום המשפטים שירקנו לאויר גררו אחריהם משפטים יותר ארוכים מה שלבסוף יצר שיחה. אמרת שלא נראה לך שתהיי מסוגלת לגעת בי בזמן הקרוב, בוודאי שלא לנשק.

לגיטימי.

המרת את המבט החד בשאלות מחץ שגורמות להתנועע בכסא באי נוחות, אני לא יודעת מי מאיתנו יותר מאזוכיסטית. רציתי להסתכל לך בעיניים ולענות, שתראי בעצמך מה שאת צריכה לראות, אבל המבט שלי נפרש לארוך החומה שמולנו. אם התמקדתי בחומה חזק מספיק יכולתי לראות אותה נהיית שקופה ונעלמת. מאחוריה את הדשא של הפתוחה ואז הגדר הגבוהה. מהנקודה הזאת הזכרונות לא חזרו לנוח:

הכדורסל, הספסלים, המגרש, בדלי הסיגריות, פינג-פונג שולחן, מועדון, מחלקה, מיטות, הגבלות, כדורים, אנשים, אחים, שיחות..

ואז הייתה שתיקה. ענן אשמה סגר עליי מכל כיוון חוץ מלמטה. אז נפלתי לתהום.

נזכרתי בשיחה שעשינו אז, במיטה הורודה בחדר הורוד. סיימנו אותה ב-"ועכשיו כדי לסגור את זה סופי אני רוצה שתבואי אתי לשם" אמרת שאת רוצה.

אבל עכשיו, אחרי מה שקרה, הנחתי שהמילים האלה הן לא יותר משלולית מים.

ואולי טעיתי.

כי אני שם אתך בין השאלות והתשובות והרוחות הקרות והיובש.

ומצב יותר כואב מזה אין. להיות במקום הזה עם קצת סימפטיה זה קשה.

להיות במקום הזה כשדוחקים אותך לקיר ויורים בך חצים בדיוק למקומות שכואב, זה ממש חוסר אונים.

ולא ביקשתי סימפטיה כי זה לא מגיע לי. חשבתי שזו דרך לא רעה להחזיר לי מתחת לחגורה. [למרות שאת לא מאלה]

ואז אמרת לי

בילי

אפשר חיבוק?

והסתכלתי על החושך שלמעלה והסתכלתי על החומה שמולי והסתכלתי על השמשה הקדמית והרגשתי שהעצמות שלי שרוקנו מאנרגיה ולא יכלו לזוז פתאום רועדות, והסתכלתי עלייך והתקרבת אליי וחיבקת אותי -אחרי שלפני זה אמרת שלא תוכלי לגעת בי, שאני מגעילה אותך ואיך יכולתי לעשות לך את זה.

איך יכולתי לעשות את זה.

ולא היה לי אויר וחשבתי שאני עומדת להתעלף והתחלתי לבכות כי לא האמנתי שאת רוצה לגעת בי.

איך יכולת לעשות את זה?

ואז שאלת אם מעכשיו כל פעם שנפגש אני אבכה, ואמרתי שזה בעיה שלך כי את לימדת אותי לבכות ושכחת להגיד לי איך מפסיקים.

נישקת אותי.

והתפרקתי לאלף רסיסים ממטיריי דמעות.

איך הצלחת?

עם כל הבחילות והכאבי ראש והסחרחורות. לא אכלנו כמה ימים ולישון כמו שצריך גם לא היה אפשר.

אני רזיתי 3 קילו ואת ראית מטושטש.

יצאנו החוצה והראיתי לך את המקום, החזקתי את הגדר בשתי ידיים ודחפתי את הראש פנימה.

שלושה חלונות נמוכים שמנמנים ועוד שלושה צרים וארוכים. מוארים.

והדשא והמגרש והסל והשביל.

והמיון והבקתה והשומר.

ובריכוז מעורר התפעלות הנוכחות שלך הייתה אתי.

אני אוהבת אותך, למרות שאין לך סיבה להאמין.

אני אוהבת אותך, למרות שזה בטח נשמע קלישאתי ומגומד.

אני אוהבת אותך, למרות שהמילים שלי כרגע לא נראות יותר מצל.

אני אוהבת אותך.

אני לא חושבת שאת יודעת מה הערב הזה היה בשבילי.

לרגע לא חשבתי שזה מגיע לי, עד עכשיו אני מופתעת.

אין לי מושג למה עשית את זה.

אבל אני מודה לך.