ריאליזם בפרופורציה.

עוד מעט מתחילים את 2007.

הגיע הזמן להרפות.

אני לא מסוגלת וגם לא רוצה להמשיך להיות מונעת מהפחדים האלה, אין לי יותר כוחות.

השתחררתי משם פיזית ב-2004, עכשיו הגיע הזמן באמת להתנתק.

אחת ולתמיד.

הגיע הזמן להפוך את הפלאשבק לזיכרון, לתת לצבעים לדהות ולשמות להשכח, הגיע הזמן לעבור לנקודה הבאה במפה.

אני יודעת איפה אני עכשיו, אני יודעת לאן הראש מופנה.

אבל אני לא לגמרי יודעת את הדרך.

אז אני מתחילה במסע התמודדות (הפוסט הזה נשמע ממש קיטשי, אני מצטערת אבל מבחינתי זה פוסט חשוב), המטרה שלי היא שבסופו של דבר אני אעלה על האוטובוס שהוא כמעט השטן וארד שם ליד האור האדום הגדול, ליד הגשר. אני אלך ואעמוד מחוץ לבניין המכוער הזה עם הסמל של קופת החולים, אנשום נשימה עמוקה, אתן מבט אחרון וארגיש שאני לא שם יותר, שאני עכשיו בצד השני של הגדר בכל המובנים.

שאי אפשר להחזיר אותי לשם.

ולא אכפת לי אם אני אבכה ולא אכפת לי אם אני ארעד ולא אכפת לי אם אני אלך אחר כך לים ואצרח ממש חזק.

אני אלך לשם אפילו 70 פעם ופשוט אסתכל, עד שאני באמת ארגיש שאני מסוגלת להמשיך ולתת לעבר לנוח.

עצם המחשבה על לעמוד שם מפחידה, אני לא באה לשחק אותה גיבורה.

אני מדמיינת אותי שם ובא לי לבכות וללכת לישון, בא לי לברוח, בא לי לעשות שטויות.

אבל אני לא אעשה את זה כי קיבלתי החלטה ואני יודעת שעד שאני לא ארפה באמת זה ימשיך לתקוף אפילו עד גיל 30, כי מסתבר שהזמן לא תמיד עוזר, לפחות לא הוא לבד.

אז אני יודעת איפה אני עכשיו, ואני יודעת לאן אני הולכת (או לפחות חושבת שאני יודעת), עכשיו אני צריכה נקודות ביניים עד לרגע הגדול. ואין לי מושג מה הן.

לא מזמן עשיתי נקודה אחת לקראת, וזה להסתכל באינטרנט במפת פתח תקווה ולבהות בנקודה ששם זה נמצא, פשוט ישבתי חצי שעה ובהיתי ורעדתי ויצאתי.

אחר כך נכנסתי לאתר של הבית חולים וראיתי את התמונות של המחלקה (ששם כמובן המחלקה נראית יפהפיה ומטופחת ונקייה ומוארת)

ושם זה דיי נגמר =/

ופה אתם מוזמנים לעזור לי:

אם יש לכם רעיון יצירתי למשהו שיכין אותי לקראת זה, וגם אם אתם לא מכירים אותי לעומק או את הסיפור, אפילו משהו כללי שנראה לכם מתאים. אני באמת אודה לכם. זה ממש חשוב לי.

27.10.06

"את יודעת, את מעבירה לי אנרגיות", אמרתי לך והמשכתי לבהות בתקרה ולהתכרבל עמוק יותר פנימה.

את שתקת וכשהסתכלתי עלייך ראיתי שאת ישנה.

נורא התחשק לי לקום בשקט ולצלם אותך במצלמת האינטרנט המטושטשת שלי, בבוקר אני אתלהב ואגיד לך שאת נורא שלווה כשאת ישנה, את תעקמי פרצוף ותדרשי ממני למחוק את התמונה. אחרי שנתיים אני אחייך לעצמי חצי חיוך שומר סוד ואעביר לזכרון הבא.

הסתובבתי לצד השני והתחפרתי עמוק עמוק בפוך, היתה לך צמרמורת - התת מודע שלך מאשר את מה שאמרתי.

היית עייפה בגלל הפחדים שלי, הריצו אותך חצי עיר. על עקבים אני רצה יותר טוב.

טעמתי את הטעם של פעם והוצאתי עשן שהסתלסל לכיוונך, מזג האויר היה בדיוק אותו הדבר.

קור שנכנס לכל התאים ומלטף ברכות, עם ריח של חורף וחושך.

("בילי את רוח רפאים! את זוהרת בחושך!")

אומנם זה לא רחובות ת"א והעיניים שלי עטופות בלבן.

אבל היה טוב וטוב שהיה.

וכעת יפתי,

בפעם האחרונה השניה.

היום באוטובוס בדרך הביתה ישבתי אתם, נמרחתי לי על שני מושבים כדי לפצות את עצמי על זה שאני נגד כיוון הנסיעה.

מישהי החזיקה בעמוד שמחובר לכסא שלי, הנחתי שהיא רוצה לשבת אבל התעלמתי במשך כמה דקות, זה מוזר כי סוציומטיות של אוטובוס תמיד מחרפנת אותי. אני מסוגלת לרצוח על זה שמישהו לא מפנה את הכסא לאדם מבוגר ממנו. אחר כך כשהתאפסתי, זזתי פנימה ונתתי לה לשבת, בחורה צעירה תחילת שנות העשרים.

דיברנו על איזה משהו, לא זוכרת מה. שניות ספורות אחרי שהיא התיישבה היא כבר היתה חלק מהשיח (#1), הערצתי אותה על זה, הרבה פעמים אני נמצאת ליד שיחות שמעניינות אותי או שסתם בא לי להגיד כמה מילים, אבל זה אף פעם לא נראה לי מתאים. הוא מסתכל עליי ועושה לי מבטים, למה נראה לו שכל בחורה שאני מתקשרת אתה זה אומר שאני רוצה לזיין אותה? נו ב'מת. שאלתי אותה איזה מזל היא, השאלה הזאת נעה בין הדבר הראשון שאני אומרת לבנאדם לבין הדבר השני. שור של מאי (#2). באותה נשימה היא אמרה "את בטח מזל רוח, או דגים" את עניין הרוח לקחתי כמחמאה, רוח זה הכי אינטיליגנטים. את פשר הדגים לא ממש הבנתי. "עקרב", חייכתי. היא חייכה כי היא הבינה וישר אמרה שזה שילוב טוב, ישר אמרה שזה מול. (#3) אחר כך המשכנו לדבר, מהרגע שהיא התיישבה היינו על אותו גל, זה כאילו שהיא קראה לי את המחשבות. היא שאלה אותי איזה מגמה אני, "פסיכו סוציו", היא אמרה שמתאים לי (#4). כולם אומרים. אמרתי לה שיש בי רצון יומרני לשבור הרבה דברים מפגרים בפסיכיאטריה, אבל שעצם המחשבה על כך נראה לי מופלץ. "כל השינויים קורים בגלל אנשים פשוטים, רגילים. אל תוותרי תאמיני." אצל כל בנאדם אחר הייתי אומרת שזה נורא נאיבי. משהו באיך שהיא אמרה את זה גורם לי להאמין (#5). היא רוצה להיות וטרינרית, אבל היא לא צמחונית. הסכמנו שיש הגיון באכילת בשר ואהבת חיות, לא יודעת איך הגעתי לזה. הוא לא הפסיק עם המבטים, החזרתי לו מבטים של "תרגיע". בסוף הגענו לתחנה שלי, מוקדם מדיי ממה שקיוויתי. היא אמרה את המשפט הכי מושלם שיכל להאמר בסיטואציה הזאת: "אז נפגש באוטובוס" (#6) (אולי זה לא ציטוט מדויק, אבל זו הפואנטה). "אם ירצה הגורל"

אפילו לא שאלתי לשמה.

משהו אומר לי שבאמת נפגש, זה כבר קרה לי בעבר מקרים כאלה.

בינתיים זה נתן לי המון מוטיבציה, קשה ממש להסביר אבל היה שם משהו מיוחד. לפחות מבחינתי.

פתאום הקו הזה קצת יותר סימפטי.