ריאליזם בפרופורציה.

השפיות מחליקה בין האצבעות והדבר היחיד שעוצר את הזמן הוא לשחק קלפים.

זרמי קור פוגעים לי במוח ובעצמות ונופלות לי הטבעות מהידיים.

האישונים גדלים-קטנים ואני מתעופפת ונוחתת מתעופפת ונוחתת...

דברו אתי לאט אני לא מרוכזת.

סופרת ימים ויש לי כבר בחילה, הבטן מתערבלת ובא לי לצרוח

והם אפילו לא יהיו שם להציל אותי מהמבטים והזכרונות והציפורניים

כדי להגיד לי "תראי כמה עברת מאז ואיך את לא באותה הנקודה"

כדי להגיד, בכלל.

והרחוב ולילי (דליה) והחלון החצי חסום והניחושים (לזה דווקא כן התגעגעתי) והשאלות הגמגומים והמרשמים.. 

ומה היא תגיד לי בכלל הבת זונה?

מה היא תגיד?