ריאליזם בפרופורציה.

אני יושבת אל שולחנך כשמנורת השולחן האדומה שלך מאירה את אורה הצהוב הנגה על המקלדת, מציירת מעגל של אור חזק שלאט לאט נחלש לכייון קצוות השולחן.

מסך המחשב שולח אליי אור לבן חיוור וריקני המשתלב בחינניות באווירה הקפואה שיוצרים ברבורי הטלוויזיה.

כעת אני משתיקה את הפרעות הסביבה והן מקבלות קצב מונוטוני הנחרש ככל שעיניי מתכווצות כמחוות ריכוז.

אני מסוגלת לדמיין אותנו נמצאות בחדר מסודר בעל רהיטי עץ כהים ושטיח מקיר לקיר, את שכובה על ספה בעלת משענת נמוכה, לבושה בשמלת סאטן ולצווארך מחרוזת פנינים לבנות. בידך השמאלית את אוחזת כוס מרטיני ומבטך מכוון אל שעון האורלוגין שעל הקיר. שיערך אסוף בקפידה בתסרוקת חלה וארשת פנייך רצינית ומרוחקת.

אני ישובה אל מול שולחן הכתיבה העתיק, חליפה גברית מכסה את גופי ולידי ערימת דפים מבולגנת. על הדפים כתובים בכתב מסולסל ונשי דברים שרק בחלומותיי אהיה מסוגלת לכתוב. מהפטיפון מתנגנת נעימת ואלס ואני איתה סופרת - אחת שתיים שלוש אחת שתיים שלוש...

לאחר זמן מה שטף הכתיבה גווע ועינייך כבר מאסו בבהייה באורלוגין,  הן שטות בין קירות החדר ומשננות את הפרטים הקטנים שבהסתכלות יומיומית אינך מודע אליהם.

אני מכבה את הסיגריה האחרונה ונושמת נשימה עמוקה, צועדת לכיוונך ואוספת אותך אליי בנשיקה. דעתך כעת מובלת אל הקרקע.

את פיך אני גומעת בשקיקה ובעדינות מאופקת ולא אופיינית אוהבת אותך עד שגופי קורס.

(צריכים תמחשב, ההמשך יבוא :/)