ריאליזם בפרופורציה.

כמעט כל לסבית עוברת כמה שלבים מדאיגים בסמוך לגילוי:

1. התלהבות מיותרת מדגל הגאווה - סיכות לתיק, דגלים מהמצעד (או מחנויות סקס), פאטשים, שרשראות, חגורות ועוד דברים שלא באמת מועילים. המתוחכמות עוברות את השלב הזה עם דובדבנים.

(אחרי שהשלב נגמר באה התובנה שדגל הגאווה הוא ממש מכוער)

2. גילוי\גילוי מחדש של להקת המכשפות - סגידה ללהקה, התאהבות בענבל, הכחשת מותה ("ענבל פרלמוטר לא מתה היא בהודו וכו') וכך הלאה שלב שלב בשלבי האבל.

למעטות שהמכשפות לא עושות להן את זה, אז יש גם את רונה קינן, קורין אלאל, שילה פרבר, רונית שחר, פוליאנה פרנק (וכו' וכו') ואפילו אלן דג'נרס.

3. תקופת המטאל - בין אם זה דת' ובלאק עם כל האקססוריז הנלווים, ובין אם זה שיר וחצי של מטאליקה שגורמים לך להרגיש שיא הטרו. אל תדאגי יקירה, זה עובר.

4. "השיער שלי ארוך מדיי" - זה לא משנה אם את מספיק נועזת בשביל לעשות קרחת או שאת מסתפקת בקצוות אצל הספר השכונתי, השיער שלך לא ישאר אותו הדבר.

5. גזירת הציפורניים - בלי שום קשר לאם את פעילה או לא.

6. בגדר אופציה - סרטי דייק, ספרות גאה, מינרווה ואוויטה, האגודה, איגי, אטרף, שידייט, הזמן הורוד, פורום גאווה צעירה, פורום לסביות, גוגיי, עגיל בגבה וכו' וכו'.

מסתבר שמשעמם לי.