ריאליזם בפרופורציה.

היום בשיעור עם החזיר היו שלוש שורות

שנגעו בי בחמימות מהוססת

כל אות התלטפה לי בתוך הורידים

והעיניים קצת התרטבו, כי זה כאב

והשפלתי את המבט ושיננתי את ההברות

וריחפתי בחלל בכבדות

וכשהוא הסתכל עליי בעיניים תוהות

וניסה להצמיד מבטים

חייכתי אליו,

כי זה כבר מוניטין של 7 שנים.

ואז כשכבר הפסקתי להרגיש

איבדתי קיום

אני חושבת שחצצתי מתכת מסביבי

"וכשנפסיק למות בכל פעם שנרצה לאהוב"

אני לא נותנת להם להתקרב

אני לא נותנת אפילו לעצמי.

(אני חייבת להפסיק להיות כזאת מיוסרת ולמצוא חיים, ברצינות.

אני חייבת לחשוב פחות, ליזום יותר ולהפגע מדברים אמיתיים.

אני רוצה שיפתיעו אותי וישלחו לי אסאמאס בהפתעה, זה תמיד גורם לי להרגיש מיוחדת.

אני רוצה שיחבקו אותי מאחורה במותניים ולא ירפו. אין שום חיבוק כמו חיבוק כזה - ואין כמו חיבוק)