ריאליזם בפרופורציה.

עוד מעט מתחילים את 2007.

הגיע הזמן להרפות.

אני לא מסוגלת וגם לא רוצה להמשיך להיות מונעת מהפחדים האלה, אין לי יותר כוחות.

השתחררתי משם פיזית ב-2004, עכשיו הגיע הזמן באמת להתנתק.

אחת ולתמיד.

הגיע הזמן להפוך את הפלאשבק לזיכרון, לתת לצבעים לדהות ולשמות להשכח, הגיע הזמן לעבור לנקודה הבאה במפה.

אני יודעת איפה אני עכשיו, אני יודעת לאן הראש מופנה.

אבל אני לא לגמרי יודעת את הדרך.

אז אני מתחילה במסע התמודדות (הפוסט הזה נשמע ממש קיטשי, אני מצטערת אבל מבחינתי זה פוסט חשוב), המטרה שלי היא שבסופו של דבר אני אעלה על האוטובוס שהוא כמעט השטן וארד שם ליד האור האדום הגדול, ליד הגשר. אני אלך ואעמוד מחוץ לבניין המכוער הזה עם הסמל של קופת החולים, אנשום נשימה עמוקה, אתן מבט אחרון וארגיש שאני לא שם יותר, שאני עכשיו בצד השני של הגדר בכל המובנים.

שאי אפשר להחזיר אותי לשם.

ולא אכפת לי אם אני אבכה ולא אכפת לי אם אני ארעד ולא אכפת לי אם אני אלך אחר כך לים ואצרח ממש חזק.

אני אלך לשם אפילו 70 פעם ופשוט אסתכל, עד שאני באמת ארגיש שאני מסוגלת להמשיך ולתת לעבר לנוח.

עצם המחשבה על לעמוד שם מפחידה, אני לא באה לשחק אותה גיבורה.

אני מדמיינת אותי שם ובא לי לבכות וללכת לישון, בא לי לברוח, בא לי לעשות שטויות.

אבל אני לא אעשה את זה כי קיבלתי החלטה ואני יודעת שעד שאני לא ארפה באמת זה ימשיך לתקוף אפילו עד גיל 30, כי מסתבר שהזמן לא תמיד עוזר, לפחות לא הוא לבד.

אז אני יודעת איפה אני עכשיו, ואני יודעת לאן אני הולכת (או לפחות חושבת שאני יודעת), עכשיו אני צריכה נקודות ביניים עד לרגע הגדול. ואין לי מושג מה הן.

לא מזמן עשיתי נקודה אחת לקראת, וזה להסתכל באינטרנט במפת פתח תקווה ולבהות בנקודה ששם זה נמצא, פשוט ישבתי חצי שעה ובהיתי ורעדתי ויצאתי.

אחר כך נכנסתי לאתר של הבית חולים וראיתי את התמונות של המחלקה (ששם כמובן המחלקה נראית יפהפיה ומטופחת ונקייה ומוארת)

ושם זה דיי נגמר =/

ופה אתם מוזמנים לעזור לי:

אם יש לכם רעיון יצירתי למשהו שיכין אותי לקראת זה, וגם אם אתם לא מכירים אותי לעומק או את הסיפור, אפילו משהו כללי שנראה לכם מתאים. אני באמת אודה לכם. זה ממש חשוב לי.