מאז רגע הידיעה כאילו ששכחתי את מה שנאמר.
אדישות שכזאת של "מה זה משנה בכלל?" כאילו שזה פשוט עבר לידי וזה הדאיג אותי, כי פחדתי שאני מתחילה להדחיק את זה.
יצא לי להדחיק כמה וכמה דברים בחיי ותמיד הדבר הראשון שאני עושה, לפעמים כבר לא במודע זה להדחיק ולשכוח ולא לתת לזה להגיע לרגש.
הגעתי בערב לאמא, לא אמרתי לה מילה על זה והרגשתי עוד יותר אשמה, כי זה יתפרש ל "למה היא לא אומרת לי? היא מסתירה ממני את זה? היא בטח מסתירה ממני עוד דברים" ואם כשהיא תשאל אני אגיד שזה פשוט לא הזיז לי זה יתפרש כ "למה היא מתנתקת מהמציאות? מה קרה?"
רציתי פשוט לישון ולברוח או לחתוך, כל כך רציתי לחתוך כדי להרגיש משהו ולהגיד שזה מה שאני מרגישה כלפי מה שאמרו לי.
החלטתי שאני חייבת לספר למישהו כי זו התגובה הכי נורמלית כביכול.
אז צלצלתי לרייב:
"רייב תזרמי אתי..על מי מדובר?"
"אבא"
"קרוב"
"אמא"
"קרוב"
"ליאור"
"לא"
"אבא"
"קרוב"
"אשתו"
"נכון"
"היא מתה?"
"לא"
"היא חיה?"
"כן"
"היא בהר...?!"
"כן"
"איכס הם עדיין עושים סקס?!
"רייב את לא עוזרת לי פה"
סיימנו והלכתי לישון, קיבינימאט הכל.
לפני כמה ימים היא (עכשיו מדברים על בחורה אחרת) אמרה לי שזה ברור שאני רק מנסה להיות שמחה ובעצם כל מה שאני רוצה בחיים זה סכין, ולאהוב את החורף זה לא אומר לחזור לפעם.
זה היה שוק מציאות, אולי אני באמת מדחיקה?
אמא עדיין לא יודעת ואני לא מתכננת להגיד, אני לא יודעת איך וזה מיותר.
"אם לא נחשוב על זה, זה לא יהיה קיים"
[דינמיקה של בריחה, כל סוג שבא, כל סוג שבא]
נ.ב
האמת שיש הגיון בעניין של ההדחקה, הרי כל מה שקורה לי עם פעם נובע מהדחקה פוסט טראומתית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mental Pornography