ריאליזם בפרופורציה.

היום הובטח לי 100 בספרות,

כמו כן גם פטור מלהשתתף בשיעור אנגלית כי יש לי פחד קהל ("אבל רואים על הפרצוף שלך שאת מבינה")

הפטור מספורט ("כי זה מדכא אותי") יגיע בקרוב בעזרת השם.

ציוני הבגרות גם הם הגיעו, ולהלן הציונים המשוכללים (כי זה בעצם מה שחשוב):

לשון - 84

הסטוריה - 76

אני אישית דיי מרוצה, ברור לי שאם אעשה חוזר אוכל להגיע לציונים הרבה יותר טובים.

אבל היי, שנתיים לא למדתי ואלה בעצם המבחנים הראשונים שעשיתי מאז שעזבתי את היסודי, אז כן..אני דיי גאה שלמדתי בחודשיים מה שכל השאר למדו בשנתיים או שלוש ועברתי (אפילו לא על גבולי)

מעבר לזה, נזכרתי שיש לי ספריה משובחת, מושקעת ועשירה בכל טוב בבצפר, כן,כן אותו מקום ששרצתי בו במשך חצי שנה וניתחתי יונה וולך יום אחרי יום אחרי יום.

ולכן, החלטתי שהיות ואני מרוששת ויש לי כרטיס ספריה (כרטיס תלמיד אבל זה אותודבר), הגיע הזמן לנצל את זה (כי אם לא השנה אז מתי?) עכשיו אני רק צריכה להתחייב שכל פעם אני לוקחת רק ספר אחד.

("אם את קוראת ספר אחד אז שלושה חודשים אחרי זה את עוד בתוכו, אם את קוראת כמה במקביל את כמה דמויות ביחד" - אחרי זה אני באמת לא מבינה איך לא אבחנו אותי כאישיות מפוצלת.)

אני חושבת שאולי הושליתי על ידי עצמי וזה לא אמיתי, כנראה שנשארתי אני אחרי הכל.

(את הציפורניים אני משאירה ואפילו מרחתי לק הרגע =)

ולסיום, קטע שהרגע כתבתי בהיסח הדעת:

אני חושבת שנולדתי בכדי לחוג סביב הטירוף, אני מתעקשת לנפח רומנטיקה בשיגעון אנמי וחיוור למרות שאני מודעת לריקבון שבו. אני נוטה לחשוב שזה הטירוף שבעניין, הקלות שבה אני שוכחת את המוות המנטלי שנכנסתי אליו זה לא מכבר וממהרת לתת משמעות מלודרמטית ומורכבת שמשאירה את המוות משהו מרענן ומחייה. כמו אישה שהרגע ילדה ואינה מסוגלת לגדל את הילד, ובכל זאת ממהרת להכנס להריון שני ,שהרי היא שכחה את הכאבים והמשיכה לייחס לעניין את המשמעות שייחסה לו עוד לפני שעברה את החוויה בלי ללמוד מנסיון החיים שצברה.

כמו להכוות מגפרור ושניה אחרי מריחת האלוורה להצית עוד אחד.

ואולי ההתעסקות שלי בפניו וגווניו השונים של הטירוף היא שמטרפת אותי, וגם לזה אני נותנת להשמע קוסם במידת מה בעוד שכל מה שאני רוצה לעשות ברגעים מסוג זה הוא למרוט שיערותי זו באחר זו.

למרות שוקי מציאות חוזרים ונשנים אני מתחילה לחשוב שהדמיון נטוע בי יותר ממנה, כמו לדעת ש 2+2=4 ולהבין את ההגיון הנסתר, אבל בכל זאת להיות משוכנע שהתשובה היא 22.

אני מתחילה לחשוש מהעובדה שסיטואציות דמיוניות יותר מוחשיות בשבילי מאלה שאני רואה מול עיניי וחווה על בשרי.

כך שאיני מונעת ורואה סיבה מספקת לחיות מחוץ לבועה שלי, שהרי היא עשירה אפילו יותר מהמציאות, למרות שהיא מבוססת עליה במידה מסויימת.

הערה/הארה (איך שתבחרו) שהרגע חשבתי עליה:

כולם מחשיבים את עצמם כאינדיוודואלים, ואולי בעצם זה מה שיוצר את אפקט העדר.

38 מתוך 38 אמרו בלי למצמץ שהם אידיווידואלים, כמעט כולם לבשו אולסטאר.

אז מה זה בעצם אומר?