ריאליזם בפרופורציה.

נכנסתי לחדר, לנסות לברר מה קורה, יחסית לגודל החדר היו הרבה אנשים.

הסתכלתי על האנשים לנסות לחפש פנים מוכרות שיגידו לי שאני במקום הנכון, נשענתי על הדלת וראיתי אותה עומדת ומסתכלת עליי עם חיוך גדול מרוח על הפרצוף, זה נראה שהיא ראתה אותי עוד לפני שראיתי אותה, חייכתי חיוך מנומס  והשפלתי את המבט לרצפה, נשענת אחורה עד שהדלת נגעה בקיר. אחרי כמה שניות הרמתי את הראש לבדוק מה קורה והיא עדיין הסתכלה עליי מחויכת, היא בנאדם שמחייך הרבה אבל לא חיוך כזה..הוא היה מתוח עד קצה היכולת והעיניים שלה נצצו והעידו שזה לא מזוייף, חייכתי אליה שוב והשפלתי את המבט לרצפה, אחרי כמה שניות הרמתי את העיניים וראיתי שהיא הרפתה קצת, אבל ברגע שהיא שמה לב שהרמתי את הראש החיוך חזר והפעם היא גם עשתה צעד לכיווני ונעמדה ממש מולי.

חשבתי שאולי הייתי אמורה לברר משהו או להפגש אתה היום אבל שום דבר לא עלה לי בראש ולא הבנתי מה הולך שם, העיניים שלה ניסו לדובב אותי לפתח שיחה אבל לא ידעתי מה להגיד, חשבתי אולי להמליץ לה על ספר טוב שקראתי לאחרונה או לשאול אותה אם היא ביררה את מה שביקשתי על יונה וולך אבל שתקתי.

זה היה נראה כאילו שהיא רוצה להגיד לי משהו ולשבור את הדיסטנס שעוד לא הספיק להבנות, אבל מפאת מעמדה היא נסתה שאני אגיד אותו, ואני לא ידעתי בכלל מה אני אמורה להגיד.

אז עמדנו שם בערך רבע שעה, היא כמעט ולא מזיזה את המבט מהעיניים שלי ואני מסתכלת עליה-על הרצפה ומנסה להבין מה לעזאזל קורה שם.

המשפט היחידי שהיה לי בראש הוא "אלוהים הנה אני מתחילה" וכמובן שלא מדובר במשהו כזה.

ניהלנו שיחה שלמה במבטים וחיוכים (נועזים ופחות נועזים) כשהיא יודעת לאן היא חותרת ולי אין מושג מה היא רוצה ממני ומה אני עושה שם.

לפעמים היא הזיזה את המבט שלה מהעיניים שלי ובחנה אותי מלמטה למעלה, וכשחזרה להסתכל על העיניים שלי היא ממש חייכה והעיניים שלה נצצו אפילו יותר.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

היו רגעים שהיא הסתובבה אליי עם הגב (בכל זאת היא לא היתה בחדר רק כדי לבהות בי) אבל עדיין כל כמה שניות הסתובבה לבדוק אם אני עוד שם, וכשגלתה שכן היא חייכה.

דבר כזה אף פעם לא קרה לי.