ריאליזם בפרופורציה.

לפני כמה ימים הייתי אצל אמא, כעיקרון רוב החופש הייתי אצל אבא, אבל דאגתי לביקורים חפוזים אצל אמא שמטרתם היתה בעיקר לקחת בגדים ולהראות לה שאני בסדר למרות שלא תמיד הייתי.

ברוב הביקורים הייתי נכנסת לעצבים ורבה איתה או פשוט שותקת שזה יותר גרוע. בלילה (אם שרדתי עד הלילה ונשארתי לישון) הייתי יושבת על המיטה ומסתכלת איך הכל הופך צהוב. (זה היה מעין אובר מציאות במהלך היום ופסיכוזה קלה בלילה).

לא ראיתי את אמא בערך שבוע אני חושבת, ולולא העבודה בתנך בטח גם לא היינו מדברות בטלפון. הפעם האחרונה שהייתי אצלה כאמור, הייתה בסדר עד שפיתחנו ריב מטופש ולא הכרחי וחבר של אבא בא לאסוף אותי (ובדרך דיברנו על פסטיבל של אנשים ערומים ועל מידת החזיה שלי, בגדול הוא אחלה גבר) אחרי ששלחתי לאבא אסאמסים שנמאס לי מהכל ושאני לא מרגישה קשורה באמת לשום מקום ועוד כל מיני סלף פיטיז למינהם, שהיו מנוסחים לא רע - לא כמו פה.

עכשיו אני אצל אבא, הוא ומשפחתו הלכו לפארק ואני פה עובדת על העבודה באנגלית, הוא בא אליי לחדר ואמר לי בהצלחה וכאלה..אני שונאת כאלה שיחות כי זה תמיד מרגיש סוף, אז המשכתי להסתכל על המחשב בלי לתת אפילו מבט אחד לכיוונו (מה שהוציא אותי מאוד אדישה), אז הוא קרא לי "יפה שלי" ובשלב הזה כבר ממש כמעט בכיתי, הגברתי את קצב הכתיבה מה שהפך מכתב מחובר עם רווחים קטנים לקשקושים מוזרים שמבינים רק את האות הראשונה וגם זה בערך.

בתוכי גיכחתי לעצמי איך הוא יכול להגיד שאני יפה, אני לובשת את אותם הבגדים כבר יותר משבוע, אפילו השכן התחיל לתת לי מבטים מוזרים, התחלתי להחנק ע"י הריח של עצמי והראש שלי התחיל להראות לא פרופורציונאלי ביחס לשאר הגוף.

בסוף הוא ביקש שאני אתן לו חיבוק, אז קמתי וחיבקתי אותו תוך כדי מלמול "סורי..אני ג'יפה", הוא אמר שנדבר מחר ואמרתי שבסדר.

הגעתי למסקנה שהקול שלו שולט לי על הבכי, ברגעים שאני על סף בכי והוא פתאום מדבר, אפילו בטלפון אני ישר אתפרץ...הוא ראה אותי בוכה הרבה החופש הזה..כי באמת בכיתי הרבה יחסית אליי. אז אני מרגישה דיי נוח לבכות לידו, כמובן שאני אכסה את עצמי שלא יראו דמעות ופרצוף אדום, אבל עדיין...זה הישג.

נגמרה התקופה ועד שהתחלתי להרגיש פה בבית אני עוברת דירה חזרה לאמא, ששם אני כבר בכלל לא מרגישה קשורה..לא לבית ולא לסביבה. אבל כבר התרגלתי לזה..זה פינג פונג שהיה לי כל החיים..פשוט רק עכשיו זה באמת מפריע.

אני חייבת להתארגן..נשפץ ונוסיף בהזדמנות אם יהיה לי כוח.