ריאליזם בפרופורציה.

בקריאה ראשונה נעתקה נשמתי ואמרתי "לעזאזל היא גנבה לי זכויות יוצרים!"

זה היה לפני שנתיים והיינו באותו מ(ק)צב, צמחנו לאותו המקום מהחושך הקודר של הדור המטומטם הזה. את זה אפשר להגיד במבט לאחור כי גם כשסיימתי להפנים את האות האחרונה באפילוג עוד הייתי באותו המצב, כמו לפני שעתיים כשהתחלתי לקרוא את הספר.

ועכשיו אחרי שנתיים אני שוב מתיישבת על אותה המיטה, רק הפעם באור וקוראת את אותן המילים - שחור על גבי לבן, הפעם אני בצד השני של המיטה.

ואני קוראת ומנסה להבין את עצמי של לפני שנתיים, מה גרם לי להתשקף בין השורות והתיאורים והפיסוק שאיחד את הנשימות;

הפעם, ואני אומנם רק בחצי הספר, אני רואה קווי דמיון חזקים יותר אבל מודעת לאגואיסטיות והאינפנטיליות שבדבר.

זה מדהים איך מדלגים על דקויות קטנות בקריאה ראשונה ובקריאה שניה רואים שזה בעצם העיקר.

כבר שכחתי כמה שלמה ספרים יכולים לגרום לי להרגיש.

ואולי עוד כמה שנים כשיתנגן בי פזמון אחר

אקרא "לזכר הימים ההם" ואגיד

"אלוהים הספר הזה גרוע!"

אחייך ואניח אותו בערימה מאביקה

של מילים שהגיע זמנן לנוח.