ריאליזם בפרופורציה.

אתמול אני וקרלינסקי תכננו להפגש במקום קרוב עם אוכל, כבר מהצהריים פינטזתי על הטוסט.

אבל

אבא שלי החליט שהתוספתן נורא מפריע לו ושעדיף בלי, אז הוא התפתל מכאבים והזמין הביתה רופאה אנטיפטית ששלחה אותו למיון בדחיפות, ואשתו שלחה את עצמה אתו.

כך שהערב הועבר מאותו מקום עם אוכל - לביתי חסר האוכל.

כעיקרון זה לא חייב להיות ערב מבוזבז, השעה היתה בערך 12 והילדים ישנו (להזכירכם אחד בן 3 ואחד בן 6) , התיישבנו עם ליקרים (אלוהים אני לא בנויה לזה) וראינו ישנן בנות.

כשלפתע

אחי בן ה-3 החליט שלישון ב1 בבוקר זה לגמרי פאסה ועדיף לצרוח שהוא רוצה את אמא עד כדי רעידות ולראות סצינות לא חינוכיות בטלויזיה.

לכו תעצרו בעדו..

אז הוא צרח וצרח והייתי בטוחה שהשכנים החדשים הצרפתים שלנו, שדווקא עשיתי רושם לא רע כשמילמלתי להם שטויות בצרפתית יבואו או שישר ישלחו את המשטרה.

אבל הם לא ברברים כמונו והם סובלים בשקט (ט'נקס גאד).

אז ניסינו לשדל אותו להרגע, ומפעם לפעם זה גם עבד, אבל אז אמא שלו הגיעה כדי להרגיע אותו כי הוא ממש השתולל (אגב, כל הזמן שהוא בכה אני נקרעתי מצחוק, אני כזאת גרועה)

ואז היא שוב הלכה לאבא כי הכניסו אותו לניתוח, השעה היתה בערך 3 וחצי והילד שוב צרח.

אז בערך ב-4 כבר הצלחנו להרגיע אותו אבל אז הוא התעורר ונהיה נורא אנרגטי בזמן שאני נאבקתי עם השינה.

אז רקדתי והשפלתי את עצמי כדי שהוא ירגע, הוא נורא אהב את זה.

בסופו של דבר בערך ב-5 הוא הלך לישון מיוזמתו!

ובשש וחצי גם אני זכיתי להרגיש את המיטה.

בסה"כ לא היה משעמם.

אבא אגב, חוזר היום והכל בסדר.