ריאליזם בפרופורציה.

אז אתמול אחרי שמאסתי בטלוויזיה והועפתי מהמחשב, הלכתי לחדר לקרוא.

ואצלי, אצלי זה לא סתם לשכב ולהרים קצת את הכרית..אצלי זה אומנות.

5 כריות מתחת לגב ולראש עם זווית מסויימת ורק שמיכה אחת מעליי, מצד ימין הדיסקמן עם כמה דיסקים,הפלאפון,המשקפיים (למקרה ויתקיפו אותי מרחוק) ופעם זה גם היה מנורה לפני שהיא נשברה.

אז חיפשתי מקור אור קטן אחר ולא היה, אז נאלצתי לוותר על החושך והאוירה.

אז ישבתי וחרשתי על אותה השורה בלי להבין כלום, וגם לשיר לא הצלחתי להקשיב.

"באתי להגיד לילה טוב"

"אהא"

"הכל בסדר?"

"=\"

"מה קרה?"

"סתם..על סף פלאשבקים"

"את רוצה לדבר?"

"לא אכפת לי"

"טוב אני כבר בא"

הוא הלך ל-2 שניות ואני בינתיים הנחתי את הספר וסגרתי את הדיסקמן, תוך כדי כבר ירדו לי דמעות, כשהוא הגיע זה כבר התחיל והתקפלתי מתחת לשמיכה ובכיתי ורעדתי וצרחתי בשקט אבל שמעו.

והוא אמר לי "אל תעצרי..אל תעצרי" אבל אני עוצרת בכי מתוך אוטומט, למרות שהפעם הרגיש לי קצת נוח ולגיטימי לבכות.

ואז זה נגמר כי הצלחתי להעיף את זה, ולאט לאט גם הפסקתי לרעוד והנשימה הסתדרה.

אז דיברנו על מה מגרה את זה לבוא וכו' ואז ירדנו לעשן, השעה כבר היתה בערך 2:30 או 3:00 ותפסתי את ההזדמנות לספר לו על השטויות שעשיתי.

ובדיוק בקטע של מתח העורבת שלי צלצלה ועוד לפני שאמרה "היי" או "מה שלומך" היא אמרה "אנג'י אני מתגעגעת ואת חסרה פה" וזו כל כך היתה נקודה בשיחה שהייתי צריכה חיזוק.

[רייב תודה יפהפיה שלי]

ואז עלינו והוא ביקש לראות, הוא אמר שזה גבול אדום כי אם פעם לקח לי להגיע לנקודה מסויימת 60 צעדים, היום אני עושה את זה ב-5 כך שזמן ופתיחות חשובים מתמיד.

הוא שאל אם אני מטפלת בזה ואמרתי שאם צריך אני שמה פלסטר ובלה בלה ועשינו הסכם שבפעם הבאה אני מספרת לו ואנחנו מדברים כדי לא להגיע שוב לקריזים וללא לישון בגלל הקריז.

וזהו, הקלה.