ריאליזם בפרופורציה.

אתמול בלילה חזרתי הביתה אחרי בילוי נחמד, חיכיתי לאבא בקצה הרחוב ופתאום היתה לי התקפת הזיות, אבא אסף אותי והייתי כבר חצי בהתקף חרדה אבל הצלחתי עדיין להשאר צלולה, הגענו הביתה וכבר התחלתי לאבד את ההווה אז הסתכלתי על תמונות במחשב כדי להזכיר לי ואז קצת נרגעתי והלכתי לישון, לפני שהלכתי לישון כמעט בכיתי אבל נרדמתי, בלילה קמתי כמה פעמים כי רעדתי מפחד מחלומות מוזרים שאני כבר לא זוכרת.

המצב הבטחוני אף פעם לא השפיע עליי ככה, אני עכשיו בעבודה יושבת ומרגישה את הדם בפנים טס ומשפריץ לכל מיני מקומות, המשפחה של אשתו של אבא כנראה תבוא אלינו כי הם מהקריות, הם מספרים שזה עובר מעל לראש שלהם ואני שומעת ורועדת.

אני עושה נשימות כדי לא לקפוא כי זה מה שקורה לי לרוב כשאני מפחדת, משתתקת.

אף פעם הדברים האלה לא השפיעו עליי ככה, תמיד זה היה מנותק ממני לגמרי.

עריכה:

אבא עכשיו נוסע לקריות להביא את המשפחה של אשתו.

כל כך מפחיד ואני דואגת ואני כזאת פולניה מזדיינת.