בשורה תחתונה

שמונה עשרה שנים . אני עומדת בשבילם.

שמונה עשרה שנים אני זוכרת אותם.

 את מה שהם עשו למעני ,

 בשבילי ,

 בשביל המדינה שלהם.

בשביל המדינה שלנו.

במשך שבע עשר שנה

אף פעם לא בכיתי. תמיד עמדתי

תמיד כיבדתי

השנה הזאת .

כשעמדתי  דום ונתתי להם  כבוד.

"התודה" האחרונה שאני יכולה לתת להם,מלבד זה שאני זוכרת אותם.

הצפירה החלה. עמדתי דום הסתכלתי בחלון. הטבע שתק. כולם עמדו.

שקט של מוות . אפילו הצרצרים לא צרצרו

היבטתי לשמיים לכיוון הרי הגולן.

 באחד המקומות שהם נלחמו

למענינו,

למעני .

בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי.

לא בכיתי על כאב פיזי, או שקשה לי. אני לא יודעת למה בכיתי.

כי הזדהתי, הפנמתי. הבנתי.

בכיתי בשביל כולם.

בכיתי כמו עלובה,

כומ טיפשה

כמו תינווקת

כמו ילדה קטנה

כמו חלשה.

כמו פטטית.

הסתכלתי על השמים . על העננים בזמן הצפירה ולפתע הן יצאו. הדמעות האלה.

בכיתי בשקט בדומיה.

הן ראו אותי בוכה. רק הם.

יהי זכרכם ברוך וגם את האלה שמתו מפעולות האיבה. אני זוכרת גם בשבילכם בכיתי.

אז המצב הוא כזה. הוא לא מוסבך כבר או שבעצם כן, ואני מדחיקה את זה.. אבל מה זה משנה בכלל?

אני לא אמורה לדעת מה יהיה , ולא לחשוב כל הזמן על מה שקרה.

אילו יכלת לעוף? לאן היית עף?

אילו יכולת להעלם? מתי היית נעלם?

אילו יכולת לתקן כל דבר. מה הייתה מתקן?

אם היית עשיר? למי היית נותן .

אילו יכולת לוותר? על מה היית מוותר?

אם יכולת להחזיר מישהו לחיים את מי היית מחזיר?

אם יכולת לבחור תכונה? איזו תכונה היית בוחר? ואיזו תכונה היית מוותר?

גררררר מה אני מוצאת פה . בכתיבה הזאת? באמת... מה... מזל שלא קוראים פה. הוא שקוראים פה והם שפנים מכדי להגיב.

או שהם מגיבים אז הם מתחמקים וכותבים "אנומנימי" כאילו שזה עוזר לי .

ברגעים מעצבנים כאלה.. שהמצב נראה כל הזמן חרא ושאין תקווה.. הם לא שם. או לא שמים לב. או מסתתרים מאחורי מסיכת ה"אנונימי"

לביישנים שבינהם זאת דרך נהדרת.. להתגבר על כך.. אבל הן קצת יוצאים .. איך להסביר את זה ? צבועים. כי הם לא חושפים מי הם באמת

הם בתחפושת האנונימי.

הם לא חשבו לעצמם מה יקרה אם יכתבו את שמם? מה אוכל  כבר לעשת.? אז אכעס. או שהאעריך או שאתעלם אבל בסוף אסלח ואבליג.

וגם על מה יש לי לכעטס? ממה הם בכלל חוששים?

אתם האנונימים. מעצבנים לפעמים. אבל גם מסקרנים..

סוד סודיים

שד ומשמיים

רעם פעמיים

כפה כפיים.

תקועים באמצע אפריל. שתיגמר השנה הזאת. בעצם לא.

שאני לא אגיע לצבא.. חופש בבקשה? יאלה מספיק חאלס נגמר היה את פסח. כמה את רוצה?

הזמן ללמוד . לכי לישון . תשקיעי כבר תוציאו ציונים טובים כמו שאת יודעת כמו פעם !

מאמץ אחרון. שנה אחרונה ..למה את מחכה?!  עבודה עבודה עבודה. קשה. ולא קלה.

לפעמים בא לי להיות לבד. רק לבד.. בלי אנשים. ולפעמים לא.

לפעמים לא בא לי לצאת בשישי ממש לא.. אבל לפעמים כן.

כשלפעמים לא בא לי .. אני יוצאת בכל זאת. עלוב.

אוח לכי לעזזל ילדה.

שוב התקופה העמוסה הזאת. שאחרי פסח.. 

אותו תסריט. לחץ מתכונות בגרויות עבודות הפקות .

אבל יש תוספת. הצבא הנחמד.

אני היחידה שלא יודעת לאן אני הולכת ?! 

גם כן הקרבי הזה.. ככל  שעוברים הימים אני מתחילה יותר.. לפחד לחשוש להיות בספק אם באמת כדאי לי ללכת

(אם אתקבל )

או שלכלל צהלי.. שהתפקידים שהוצעו לי לא מזהירים לפחות לטעמי. אבל זה רק תיאור במילים.. O_O

בגלל הגיבוש הזה.. ירדתי מהפסים.. אף פעם לא קרה לי שהגשתי עבודת גמר באיחור ושלא הגשתי עבודה במקום מבחן . למרות שהכנתי אותה. אבל קיבלתי עליה כבר אפס. כי אני אבלה. 

אז המגן שלי בפסיכולוגיה כבר לא יהיה מאה... אולי 85 ...

והוו צבעתי את החדר. ושיניתי אותו לחלוטין.. בשביל מה? לא יודעת. לאבא שלי התחשק לצבועו גם הקירות נראו מאוד לא מטופחים.

אז עכשיו זה ורוד כפרי-סגלגל..  ושינינו את המיקום של הרהיטים אז החדר נראה ממש אחר. (מן הסתם)

טוב שהייתה חופשת פסח. עכשיו אני יודעת שיש לי את שיא הכוח להשקיע. ושאני לא אשבר כמו איזו מעפנה..

כי תכלס ממש לא משתלם לתקן את כל הציונים אחרי הצבא.

אז עוד מעט זה נגמר. עידן של מוסדות החינוך  שליוו אותי תרי עשר שנים.

ואו. 

ובקרוב תחל הטרילוגיה המרגשת של הצבא.