בשורה תחתונה

שמונה עשרה שנים . אני עומדת בשבילם.

שמונה עשרה שנים אני זוכרת אותם.

 את מה שהם עשו למעני ,

 בשבילי ,

 בשביל המדינה שלהם.

בשביל המדינה שלנו.

במשך שבע עשר שנה

אף פעם לא בכיתי. תמיד עמדתי

תמיד כיבדתי

השנה הזאת .

כשעמדתי  דום ונתתי להם  כבוד.

"התודה" האחרונה שאני יכולה לתת להם,מלבד זה שאני זוכרת אותם.

הצפירה החלה. עמדתי דום הסתכלתי בחלון. הטבע שתק. כולם עמדו.

שקט של מוות . אפילו הצרצרים לא צרצרו

היבטתי לשמיים לכיוון הרי הגולן.

 באחד המקומות שהם נלחמו

למענינו,

למעני .

בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי.

לא בכיתי על כאב פיזי, או שקשה לי. אני לא יודעת למה בכיתי.

כי הזדהתי, הפנמתי. הבנתי.

בכיתי בשביל כולם.

בכיתי כמו עלובה,

כומ טיפשה

כמו תינווקת

כמו ילדה קטנה

כמו חלשה.

כמו פטטית.

הסתכלתי על השמים . על העננים בזמן הצפירה ולפתע הן יצאו. הדמעות האלה.

בכיתי בשקט בדומיה.

הן ראו אותי בוכה. רק הם.

יהי זכרכם ברוך וגם את האלה שמתו מפעולות האיבה. אני זוכרת גם בשבילכם בכיתי.