"ילד קטן שהפך כבר לגבר
ילדה קטנה מביטה לכל עבר
אדם זקן שהפך למספר
אישה הרה עם תינוק תחת כר
צלם אנוש שברח מהמחנה
יער עצום, גשם בוכה
צחוק שאבד, אושר שנורה
ילד בלי צבע, אמא מסכנה
עננים מרחמים, ופרחים נבולים
גוויות מהלכות בין החיים
יש עורב מרושע, אך אין ציפור
יש כותונת פסים, ונעל עם חור
גדר חשמלית שמשחררת לחופש
לחם רקוב מעלה את העובש
כבוד שנלקח נפש בודדה
גרמני צוחק, עם לב מרובע
בור של גופות זהו קבר אחים
אזור כה שחור, אנשים כה תמימים." – לילך ניומן 13.10.07
יום השואה היום... ואני חסרת מילים.
אני נזכרת בכל מה שראינו בפולין.
בכל מה שחווינו.
השתתפתי היום בטקס והקראתי את השיר של לילך (זה ששמתי פה למעלה) התרגשתי כל כך רק בגלל שאני מקריאה את השיר הזה רק בגלל שאני הייתי שם כשהוא נכתב שאני יודעת מתי איפה ואיך אני יודעת למה ומה נתן את ההשראה...
6 מליון יהודים נרצחו
מליון וחצי ילדים, שלא הספיקו לטעום, שלא הספיקו לראות, שלא הספיקו כלום.
6 מליון יהודים, מתוכם מליון וחצי ילדים.
אני נזכרת במשרפות אני נזכרת בתחושה של לעמוד לידם ולא להאמין שפעם שכב פה בן-אדם.
אני נזכרת במקלחות ולא מבינה איך יכול להיות שאלפי יהודים עמדו פה בצפייה למקלחת.
אני נזכרת בירוק וביופי ומתקשה להאמין שדבר כזה באמת קרה, אבל עדיין מאמינה ועדיין מבינה שזה קרה זה היה.
נזכרת בציפורים ובהבעת התמיהה שלנו על כך שכולם עורבים, נזכרת בהבנה שאולי זה הגיוני.
נזכרת בתחושה של ללכת על הדשא ולחשוב שפעם אנשים הלכו פה עם בגדים דקים, רעבים, קפואים, עייפים.
נזכרת בקור ובמחשבה שרגע, להם היה יותר קר.
נזכרת בהכל בבכי בצמרמורת פשוט בהכל.
נזכרת ולא רוצה לשכוח.
"נדרתי הנדר לזכור ודבר לא לשכוח.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
