I
love
HANUKKAH
רק תבוא כבר..
אין מבחנים..
אין בצפר..
אין שליש 1.
יותר בחיים..
אולי זה בעצם קצת עצוב.? שהזמן עובר כלכך מהר?..
הוא פשוט טס!
ועוד כמה שנים נתגעגע..
=[
אני משתדלת לחיות כל רגע בתקופה הזאת..
כל כך יפה.
למרות הלחץ.
נחמד לי בבצפר (בהפסקות.. אהמ..)
נחמד לי אחרי הצהריים.
נחמד לי בערב.
נחמד לי כל הזמן..!
אפילו כשאני בוכה נחמד לי.
אז אני רואה כמה אוהבים אותי
(נראה לי.. או שהם סתם צבועים..)
(לא הם לא)
אני פשוט יודעת שאני אתגעגע.
ועכשיו זה מעציב אותי.
אבל כשאני אזכר בכל השיעורים
אני אאמין שאולי געגוע זה עדיף.
אבל עכשיו, ברגע זה, בשנייה הזאת..
נחמד לי.
אנשים מחייכים אליי במסדרון.
כמעט כל פעם שאני פוזלת לכוון הטלפון אני מגלה שם אסאמאס חדש
או שיחה שלא נענתה..
וזה נחמד, לא?
ויש לי למה לצפות..
לעוד יומיים
לעוד שבוע
לחנוכה
לחופש הגדול
ולמרות שהציונים שלי יורדים
(אני מתחילה לשפר אותם בחזרה, ד"א)
ולמרות שאני כבר לא מאוהבת חזק באף אחד..
וכביכול אין לי למה ללכת לבצפר..
אני מאושרת =]
ויש לי למה ללכת!
לחברים, לצחוקים, לדברים המוזרים שקורים בשכבה
ההזויה שלנו.. כל יום קורה משהו הזוי.
אני מתה על זה!
סתם בשביל להסתובב במסדרון ואז לראות איזשהו
מכר טיפה יותר קרוב,
לחייך, למלמל "הי", לפעמים גם "מה קורה?"
ולהמשיך ללכת..
בשביל הימים הגשומים שבהם הבצפר הופך
לסוג של נחל איתן,
כולל מפלים.
בגלל שהוא על גבעה.
כשחושבים על זה, אפשר לפתוח שם עסק לקייאקים!
בקיצור
כמה שרע,
טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
וניל מקופלת