"כשסנגרת דלת אחת - נפתחת אחרת,
אבל לעיתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה,
עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו" - אלכסנדר גרהם בל.
היה חרא יום שישי.
חרא.
למה אתה חייב לאכזב כל כך?
תודה למי שמגיע.
סליחה למי שמגיע.
כולל לעצמי.
שיר שכתב רועי
תודה..
אתה כל כך מוכשר..
כל כך נכון.
לא שוב.
יושבת בנדנדה שבחצר.
מתגעגעת אליך, אתה כה חסר.
פותחת את היומן וקוראת,
זכרון יפה שרקמנו, ועכשיו אותי שורט.
הבטחת לי הבטחות, גרמת להתאהב.
ואז הרסת, עזבת, שברת את הלב.
דמעה מרטיבה לי את הלחי,
הפכת בשנייה את השמחה שלי לבכי.
היה לי קשה להתגבר, אבל המשכתי.
לא פשוט לאחות לב, אבל הצלחתי...
ואז ראיתי אותך, וכל הזכרונות חזרו,
רסיסי הלב שהדבקתי, שוב פעם התפזרו.
הסתכלת עליי, העולם קפא מסביב.
יום של גשם ורוחות, הפך פתאום אביב.
העדפתי לשכוח את מה שהיה, להשאיר בעבר.
היה טוב שוב לחבק אותך, להריח את הצוואר.
ריחפתי לשמיים, רקדתי על עננים,
חיוך של פעם, שוב חזר ונדבק לי לפנים.
שלחת לי הודעה, שהחזירה אותי למציאות
שוב ניפצת לי את החלום, שוב הפכת לסיוט
"אני רוצה שנישאר ידידים." כך היה כתוב.
הפצע שוב נפתח, המבט שוב נהיה עצוב.
אבל אני אתגבר, כי אתה בעצם כלום.
חשבתי שאתה ה-אחד, אבל אתה רק תוצר פגום.
וכשתרצה לחזור, בSMS שתקבל יהיה כתוב:
"הטפשה שהתאהבה בך פעם, נעלמה-
ולעולם אליך, לא תשוב."
אוף. היסטוריה. שונאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
