| 7/2007
 שנה למלחמת לבנון השניה.
ובהזדמנות חגיגית זו, מקס הזועם שמח לתת במה לניזאר גהאנם, תושב ביירות ורכז פרוייקטים בנושא פיתרון סיכסוכים. ככה נראתה המלחמה מהצד השני.
ביירות, ג'אז, ו"המזרח התיכון החדש".
מאת: ניזאר גהאנם.
תרגום מאנגלית: מקס הזועם תירגומים ושיכתובים (ע"ר) בבעלות נוחי דנקנר.
יש סוג של יופי בג'אז, יופי שבור, אפשר להגיד, מלא סתירות ומורכב. דברים חדשים מתגלים כשמקשיבים לו, דברים מוחבאים, סודיים ויחסיים, זה דומה לאי ודאות מסויימת.
ביירות היא כמו ג'אז. חייכתי ונאחזתי במחשבה הזאת בזמן שלגמתי את הלגימה האחרונה מבירת ה"אלמזה" שלי ב"קפה דה פראג" בביירות, ששוב נקרעה במלחמה. מעורפלת, מלאת חיים, לא מוכנה למות וממציאה את עצמה מחדש כל הזמן.
העיר היא פסיפס של סתירות אינסופיות, חשבתי כשהבטתי על פניהם המחייכות של האינטלקטואלים הביירותים שישבו מסביב אחרי יום קשה בעיר. ביירות עדיין רוקדת, עדיין מקשיבה לג'אז ועדיין מסוגלת להמציא את עצמה מחדש תחת מצור.
אז אני מרים את הכוס הזאת לחיי ביירות, הלב, התשוקה והאהבה. לחיים!
אנשים שמבקרים בעיר הזאת אומרים שלביירות יש קסם משלה. היא מלאה באמנות, פאבים, תיאטרון, רעיונות מטורפים והחירות המתוקה היכן שביקיני נראה צד בצד עם רעלות. זה איפה שהיפים ורוקרים הולכים ליד מוג'אהידין (אנשי מיליציה מוסלמים קיצוניים), שייחים וכמרים. תמיד תהיתי למה יש לביירות אופי כה מלא חיים, לבסוף הבנתי שבאופן לא מודע, אנחנו יודעים שאנחנו יכולים למות בכל רגע, ולכן החיים נעשים יקרים מכדי לאבד אפילו רגע אחד.
עכשיו ביירות במלחמה, וענן של עשן שחור מכסה את הבירה וסביבותיה. "הביירותים נושמים את ההרס שלהם עצמם", כמו שכתב רוברט פיסק לא מזמן. למרבה האירוניה, לפני כמה ימים בלבד, ביירות היתה שוקקת חיים כשמאות אלפי תיירים מכל העולם באו לטעום את החוויה הביירותית. המלונות היו מלאים, המסעדות במרכז העיר דחוסות בלקוחות, והרחובות הומים מאנשים מגזעים, דתות ולאומים שונים. ביירות הציגה שוב את הזוהר שאבד בצורה טראגית במלחמת האזרחים (1975-1990) אך מעולם לא נשכח.
כשהתעוררו לרעש הפצצות ומטוסי האף-16 הרועמים בשמי העיר, הלבנונים לא יכלו להאמין למראה עינהם. נהג מונית אמר לי פעם, "כדי להבין את ביירות, אתה צריך להבין את העולם". עוד סתירה, נהגי מוניות ביירותים הם פרשנים פוליטים לא פחות מאשר ספקי אמצעי תעבורה. כדי להבין את מה שקורה בלבנון, חייבים להבין את מערך הכוחות האיזורי והעולמי, ואת האינטרסים שלהם. זאת הקללה של הגיאוגרפיה והנטל של ההסטוריה.
"למה אנחנו במלחמה?", זאת השאלה שהלבנונים שואלים את עצמם כשהם ממהרים לרפא את פצעיהם ולספור את המתים שלהם בשרידי העיר שעליה הם סומכים רק שתהיה בלתי צפויה. שאלות אחרות נותרות ללא מענה: למה העולם שותק? האם לאמנת ז'נבה יש עדיין משמעות בעולם של היום? מה בדבר זכויות אדם? זכויות ילדים?
אבל בביירות, שום דבר לא הגיוני. מפלגה פוליטית פותחת במלחמה נגד ישראל, מפלגה אחרת מכריזה מלחמה על סוריה, בזמן שמערביים נהנים מהמסיבה (party, באנגלית גם מפלגה) שלהם בחיי הליילה הבלתי נגמרים של ביירות.
יש לי הרגשה שאני צופה בסרט אקזיסטנציאליסטי ללא גיבורים ועם רקע אפור. מהפינה שלי אני רואה אישה לבנונית מושכת עוברת ברחוב, אחריה איש עם עניבה, בעקבותיו לוחם מוג'אהידין, טיל, ואחריו טנק ישראלי שעליו שיח (בוש) ששר על דמוקרטיה. אחרי הטנק רוכבת אישה אירופאית על אופניים, וכן, היא דורשת שלום!
מוקדם יותר, בדירה המוזנחת שלי בביירות, ישבתי בחדר ושמעתי חדשות. מאות נהרגו ונפצעו במלחמות ברוטאליות בעיראק, פלסטין, ועכשיו גם לבנון. השותף שלי לדירה, תומך חיזבאללה, מעשן חשיש לצלילי הלהקה הישראלית Infected Mashrooms. בחוץ רעם הפצצות משתלב עם קריאות המואזין בזמן שהעשן השחור הקטלני זוחל לאורך רחובות העיר וסמטאותיה. ובטלביזיה, קונדליסה רייס מדברת על "מזרח תיכון חדש".
ואז זה היכה בי. אם רוק מדבר על כאב, וראפ על זעם, ג'אז מבטא אי-שלמות ואי-ודאות. ג'אז הוא דיאלקטי, הוא זז ומסתובב, וכמו מתמטיקה, הוא בונה עולם של יחסים מורכבים. אבל איפה שהוא בתהליך, כשכל המשתנים מוצו וכל הסתירות בוטאו ופותחו, כבר אי אפשר לעכל או לנתח את זה. אתה נעשה חסר תחושה, ג'אז מדבר על חוסר תחושה.
מה שאני רוצה להגיד זה שבזמן שתושבי המזרח התיכון חשופים לכל צורה של אלימות, דיכוי וחוסר צדק, הם נקראים להפגין אהבה וחמלה. בלי להעליב את גב' רייס, אבל הקריאה להקים "מזרח תיכון חדש" יכולה לעורר רק צחוק מטורף והיסטרי. אנחנו לחלוטין חסרי תחושה, עד לרמה בה כל טיעון רטורי או לוגי נידון לכישלון. זה נראה לא חשוב, בזמן שהנשיא בוש בונה את המזרח התיכון החדש בדם ואש.
כמה פעמים עוד נקום מעפר ונבנה את החיים שלנו מחדש? שאלתי את עצמי כשישבתי בחשכת הלילה הביירותי. כמה פעמים נוכל לסלוח, להקים את הבתים ההרוסים מחדש ולתת לחיים עוד צ'אנס? כמה פעמים נוכל לשמוע את אותו השיר מנוגן שוב ושוב, אפילו אם זה ג'אז? לא היתה לי תשובה. נראה שאם המזרח התיכון היה מלחין מוזיקה שתבטא את העבר שלו, את ההווה המסוכסך ואת העתיד חסר הוודאות, הכאב של הרוק לא יספיק, גם לא האגרסיביות של הראפ, וזה יהיה בוודאות משהו הרבה יותר מסובך מאשר ג'אז עכשווי.
זה יהיה משהו שעוד צריך לגלות.
פורסם ב-1/8/2006
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
