| 6/2007
 הישורת האחרונה.
לפעמים, מקס הזועם נסחף למרומי ההרהרנות המיתפלסופית, במיוחד כשהוא מפוצץ באנטיביוטיקה ומשככי כאבים, ושואל את עצמו על טיב שיקוליו של זה שכותב את תסריט חיינו.
אז אנחנו כאן בקטע של ביקורת סרטים.
התסריט מספר על עסקן צעיר ומבטיח, שלמרות גילו, כבר נמצא במסדרונות צמרת השלטון ועוסק בתככים ומזימות. הוא יודע שבקרוב יכירו בחכמתו ובהישגיו ואז, הוא בעצמו יהיה בשלטון במקום להסתובב במסדרונות השלטון.
הסרט מתקדם, והצופים עוקבים אחרי דמותו הטרגית-קומית של הגיבור כשההכרה בפועלו, מה שהוא לא יהיה, מבוששת לבוא, והוא מתגלגל מאכזבה לאכזבה. לאט לאט, הוא הופך להיות לאיש מריר ושנוא על ידי הציבור וחבריו הפוליטיקאים כאחד.
עכשיו הוא כבר לא צעיר, די זקן בעצם. בשורה של קומבינות והסכמי רוטציה פטתיים הוא מצליח להגיע, לפרקי זמן קצרים, לשבת על כיסא של שר ואפילו של ראש הממשלה. הטעימות האלו רק עושות לו יותר תיאבון, אבל נוכחותו שם היא מקרית. הוא מובס באופן עקבי כמעט בכל התמודדות, במפלגתו ומחוצה לה, ורצונו להפוך לראש ממשלה לפני שיהיה זקן מדי, הופך לדיבוק חסר שליטה.
לאט לאט, הוא מתרחק מהלעג וההשפלה שהוא מקבל מהציבור, ומבלה יותר ויותר זמן בקרב חבריו ומכריו הרבים בחו"ל, שמתרשמים מגינוניו האירופאים והתנהלותו הדיפלומטית המרשימה. הוא מרגיש בנוח בקרב ידידיו בעולם, שכן שם נותנים לו כבוד ולא שמים אותו ללעג וקלס כמו שעושים בארץ. אבל אפילו הוא מרגיש שזה מזוייף, הוא יודע שהוא חייב לחזור לעניינים, ופעם אחת להראת לכולם שהוא לא מקולל, הוא יכול לעשות את זה, הפעם, הוא ינצח.
הוא מתמלא באופטימיות, מבריש את חליפתו, ובראש מורם יוצא לקרב רק כדי להיות מובס, שוב, על ידי עסקן איגודי עובדים צעיר מעיר פריפריאלית.
ההלם הוא בלתי נסבל. הגיבור שלנו נס על נפשו ומוצא מקלט במפלגה היריבה, בה הוא מקבל תפקיד של שר שלאף אחד לא ברור מהו, ושוקע במרה שחורה.
הזיקנה קפצה עליו בבת אחת, הוא כבר מבין ששום ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה, שאין מחר ואין אחר-כך. כל החיים הוא נפל מכישלון לכישלון והוא עומד לגמור בתור כישלון.
אבל עדיין יש קרן אור. לא קרן אור מי יודע מה, אבל בכל זאת משהו שיכול להוות אקורד סיום מז'ורי לחייו הפתטיים. הוא עדיין יכול להיות נשיא המדינה. הוא אמנם כבר ניסה פעם אחת והובס ע"י פרענק עם נטייה לדחוף ידיים (וחלקים אחרים) למזכירות ללא הסכמתן אבל הפעם הוא חייב להצליח.
אז עכשיו אנחנו עומדים בפני סצינת הסיום, וכראוי לעידן ה-DVD, מקס הזועם מגיש שני סיומים אלטרנטיביים לבחירת הצופים, כשהשאלה הנשאלת היא מהו, משיקולים אומנותיים בלבד כמובן, הסוף החזק יותר.
סוף מספר 1: אחרי חיים מלאי תבוסות וכישלונות, הוא משנס את מותניו פעם אחת אחרונה, מגייס את כל הקשרים, הטובות והרחמים שעליהם הוא יכול לשים את היד, וזוכה בתפקיד הנשיאות. והתפקיד המיותר והריק מתוכן הזה מתאים לו כמו כפפה ליד. עכשיו הוא יכול להתמכר לעולם הפנטזיה ולהסתובב בעולם כשהוא חמוש בתואר "נשיא מדינת ישראל" בין אנשים שירעיפו עליו כבוד ויקר.
"פרס הניחומים" הפתטי והנלעג הזה הוא המעט שהגורל יכול להציע לו, אחרי חיים שלמים של התעמרות. לפחות בשנותיו האחרונות, יותר לו לרמות את עצמו במידה מסויימת של הצלחה.
סוף מספר 2: אחרי חיים מלאי תבוסות וכישלונות, הוא משנס את מותניו פעם אחת אחרונה, מגייס את כל הקשרים, הטובות והרחמים שעליהם הוא יכול לשים את היד ו... נכשל גם הפעם. התסרטאי החליט ש"הפי אנד", עלוב ככל שיהיה, הוא צפוי מדי ולא נותן לסרט "פאנץ' ליין" חזק מספיק. אז אחרי שהסרט נבנה לקראת השיא, שבו אחרי כל הכשלונות והתבוסות הגיבור עומד להצליח, רק פעם אחת, לפני מותו, הוא נכשל גם שם. כאילו דאאא, אתם באמת חשבתם שהוא עומד להצליח? פחחחחח.
אז הגיבור, שנתן את כל מה שיש לו בפייט האחרון, שומע שגם הפעם החיים עשו ממנו צחוק ויורד ביגון שאולה.
THE END
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
