עבר לי בגוף סוג של געגוע. ישן נושן, לתקופת המטאל, החברים האינסופיים ותחושת האומללות התמידית. ישקר מי שיגיד שלעולם לא חווה געגוע לישות הקודמת שלו, לכל אחד הייתה וישנה ישות קודמת. משהו מעולם אחר וקדום. אני הייתי הילדה האומללה עם הסיפור חיים הבלתי נתפס. זו שאהבה לשנוא וששנאה כמעט את הכל. היום אני בוגרת, מבינה משהו על החיים האלה, מבינה לאן אני הולכת ומאיפה באתי ועדיין רציתי לעדכן בלוג שמייצג את כל מה שהייתי ולא מה שאני היום. יש משהו מרפא מעט בלרשום במקום שממנו גדלת כל כך הרבה. יש משהו מרתק בלקרוא דפים שלמים שאתה רשמת ולא אף אדם אחר ועדיין להרגיש כאילו אדם אחר עם מוח ונשמה שונים לחלוטין רשמו את כל הדברים האלה. בהיתי בישרא-בלוג הישן שלי ואמרתי אולי אני ישנה את כל הבלוג. אולי אני יתחיל לרשום מחדש. תמיד היה ריפוי בלרשום משהו לעולם כולו מבלי שיכירו אותך באמת. אז הבנתי שאני כבר עמוק בתוך כתיבת הקטע שלפני שניה חשבתי עליו. אבל העיצוב לא ישתנה. לא ימחק מפה דבר. רק הידיעה שאם אצטרך. תמיד יהיה לי איזה מקום מאובק לברוח אליו. מקום לרשום בו הכל ושזרים גמורים יגידו לי הכל בפנים.

לחיי ההתפקחות.