אם יש מישהו שלא ראה את גבעת חלפון לפני קריאת הפוסט הזה קודם כל צריך להתבייש, ומיד לאחר מכן לרוץ לראות!

התייצבתי על הבוקר אי שם באחד המקומות הפחות מוכרים של בני ברק (כאילו שאתם מכירים את בני ברק) בבסיס מצ'וקמק ומוזנח שמסתבר שגם הותיקים בפלוגה לא זוכרים. כולם התפלאו כשהמג"ד אמר שזה בסיס האם שלנו.

למי שלא יודע, השתחררתי לפני עשרה חודשים וסופחתי ליחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף (כחלק מפלוגת רפואה קדמית, פלר"ק). יש כבוד!

אז המג"ד קיבץ את כל הקצאות ימי המילואים שלו ואיחד אותם ליום היכרות, אימונים ורענון. הוא הזמין את כל הרופאים והחובשים שלו.

חבר'ה קרועים הגיעו, אבל איכותיים אחד אחד. באמת אחד היתרונות במילואים זה שכל הפטוריסטים, הגימליסטים ושאר הזוהמה של החברה נושרים אחרי הצבא ולא נמצאים במילואים. אז מי שנשאר אלו האנשים הטובים שבסך הכל רוצים לברוח קצת מהשגרה, להריץ צחוקים ולהעביר את הזמן בסבבה (במינימום מעשים ובמקסימום קפה).

היו כמה חבר'ה כמוני, שהשתחררו לא מזמן וזו ההיכרות הראשונה שלהם עם הפלוגה (וה גדוד?... אֶה, למי אכפת?)  אחריהם (בערך הרוב) היו סטודנטים לכל מיני תארים בכל מיני מקומות (מהטכניון ועד לבית ספר למוזיקה), והשאר מבוגרים גבעת-חלפונים קלאסים שחוץ מבחורות, קצת שקט וצחוקים לא מעניין אותם כלום. אנשים טובים J

אם מישהו תוהה מה מוזר לו פה, זו בובה

חוץ מכמה אימונים על בובה מגניבה (שדרוג של האני מבה"ד 10 ומד"א למי שמכיר), תזכורות לחבישות, מתארים שונים של פיגועים אפשריים ודרכי טיפול, גם היינו שפני הניסוי הראשונים של כמה אלונקות שיובאו מארה"ב. אלונקות ממש מגניבות!

מ"פ אלונקות בעצמו (כן, יש דבר כזה, ואפילו הוא נראה מופתע כשהוא אמר מה התפקיד שלו) בא עם קבוצת אנשים וצלמים ושאול אותנו מה אנחנו חושבים.

אנחנו, כמו חבורת ילדים בקייטנה, התחלנו לרוץ הלוך ושוב עם האלונקות-מריצות האלה ולדרוס אחד את השני עד שהגיע זמן האוכל.

האלונקה-מריצה הכי מטורפת

סה"כ אני מבסוט מהיום הזה, למרות כל סיפורי הזוועה שטחנו לי בראש על המילואים מהמשפחה/צבא/סרטים עד היום, דווקא נראה לי שהמילואים של היום זה לא מה שהיה פעם. הסבירו לי שבגלל חוסר התקציבים המילואים עוברים סוג של ברירה טבעית ומחייבים את עצמם באיכות על פני כמות. היום מילואים הבודד הזה היה כל האימון שלנו לשנה הזו (והחבר'ה המבוגרים היו אשכרה מבואסים שלא ייצא לנו להתראות עוד השנה... אפילו דיברו על לארגן ערב פוקר!), ולפי המג"ד ייצא לנו להפגש אולי שבוע של ריענון בשנה ונוקפץ רק במקרי חירום קיצוניים.

היו לי חששות מהיום הזה ולמה שאני נכנס, ופתאום אני מגלה צבא אחר, ששונה כ"כ מהצבא שאני מכיר. צבא בלי דיסטאנס, בלי דרגות, ובלי כל השטויות שממאיסים את עצמו על החיילים. כל מה שנשאר זה הצחוקים, החפ"שנות, הרצון לתקתק עבודה ולהגיע הבייתה כמה שיותר מהר והאוכל. השמן אה-לה-שניצל נשאר אותו שמן.

קטגוריית הצבא נמשכת, אל עתיד חדש (וחד שנתי), באופטימיות מהולה בעצב, בתקווה טבולה בנוסטלגיה.

מהיום אני כבר לא צעיר, כבר לא חייל, וכבר לא ילד.

מהיום אני מילואימניק!  O