אני לא מבין איך זה שבזמן האחרון קם לו כל שמוק קטן ומשווה את ראש מעייניו לשואה.
זה מתחיל בהשוואות סלנג טיפשיות ולא מזיקות לתיאור משהו נורא ואיום החוצה גבולות, ממשיך לניצול ציני ומגעיל בידי מי שקם ו"מרגיש" כאבי הזדהות שונים ומסגל לעצמו טלאי כתום כמעין סוג מעוות של רצון לעורר פרובוקציות, ומגיע עד לכדי תיאור, השוואה ודוגמאות שונות של ח"כים שונים ואנשי חינוך לשואה.
לאיפה נגיע מכאן?
אם אנחנו לא נניח את כבודה של השואה במקומה ולא נשתמש בה לכל דבר שקופץ לנו לראש איך נצפה מאחרים לחלוק לה אותו כבוד?
אני מרגיש שאנחנו בעצמנו רומסים את זכר המליונים ההרוגים ולא מכבדים את זכרם, ומדור לדור הזיכרון נשכח.
מעולם לא הרגשתי את השואה ולא ייחסתי לה את החשיבות המגיעה לה, מודה. ההורים של אמא הגיעו מהכיון השני במפת העולם וההורים של אבא סבלו בדרכים העוקפות- ולמרות שיש להם משפחה גדולה שנמחקה כליל (פרט לסבתא- אמא של אבא, אף אחד לא נותר במשפחתה), מעולם לא הרגשתי את הכאב, לא התייחדתי עימו, לא הפנמתי אותו.
השיקול אם לנסוע לסו קולד "מסע לפולין" שהיה לי בי"א היה בעיקר כספי (אם כי בגלל שאיחדו אותנו עם י"ב מעט מאוד חבר'ה מי"א יצאו) – ולא סנטימנטלי.
למרות זאת אני רואה את ההשוואות השונות ומזדעזע. השואה הפכה למושג פשוט, נלעג, בלתי נתפס עד כדי הומור רדוד. והשאלה המתבקשת היא (שוב)- עד מתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
