דצמבר 2011. אמא עשתה בדיקות מקיפות במסגרת העבודה. למרות שבדיקה מסויימת עשתה 3 חודשים לפני כן, בגלל שזה היה מקיף היא החליטה יאללה נעשה שוב גם אותה ביחד עם שאר הבדיקות. אמרו לה שכנראה יש לה סרטן צוואר הרחם. הכל היה מעורפל ולא וודאי. ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שאולי אין. שתלך ותבדוק שוב.
סביבות ינואר- חזרתי הבייתה. ראיתי את אמא בחדר עם אחותי, נראתה נסערת. ניגשתי אליה ושאלתי מה קרה.
היא אמרה שיש לה סרטן צוואר הרחם.
בעוד אמא בוכה ונסערת, ניסיתי להיות חזקה בשבילה ולתמוך בה.
היא אמרה שהיא צריכה לעבור ניתוח. נפגשה עם כמה מומחים, התייעצות. הוחלט לעבור אותו.
פברואר. חופשת סמסטר א'.
יומיים לפני הניתוח של אמא. שיחת טלפון מחברה. התחילה להתקיף אותי על זה שלא דיברנו שבוע. לא היה לי חשק להתחבר למסנג'ר במשך אותו שבוע, וזה לא תקופה ארוכה. היא התחילה להטיף ולהגיד משפטים מגוחכים כמו שהיא לא עושה את זה בדר"כ. היא לא מתקשרת אלא אם כן קבעה מראש שהולכים לדבר. מה שנשמע אבסורד, מכמה סיבות. 1 - אם דואגים למישהו או סתם רוצים לדבר עם מישהו, אין שום דבר שמונע להתקשר, וממתי קובעים מראש שיחת טלפון אלא אם כן זה שיחת עסקים או משהו. 2- אני מכירה אותה בערך 5 שנים, לא זכור לי שאי פעם קבענו להתקשר אחת לשנייה, וזכור לי שמלא פעמים אני וגם היא התקשרנו סתם ככה באמצע יום, או בערב סתם לדבר אחת עם השנייה.
טוב, ניחא. דיברנו במשך שעתיים. הסברתי לה מה קורה עם אמא שלי, היא התחילה להעיר שאם לא הייתה מתקשרת עכשיו אם הייתי אומרת לה.
היא גם אמרה שתמיד יצוץ איזה משהו קשה, ואי אפשר להעלם כל פעם. אני בכלל לא נעלמתי. זה שאני לא במסנג'ר לא אומר שאני מתחבאת. עדיין זמינה בצורות אחרות. אמנם המסנג'ר היה יותר נוח לנו מכיוון שהוא גמיש, אפשר לדבר/להתכתב שעות, וזה לא עולה כסף. אך זה לא הדבר היחיד..עכשיו לא יודעת מה איתה, אבל זה שמגלים שלאמא שלך יש סרטן, זה אחד המשברים הגדולים, ולא נראה לי שיש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתוות לזה.
דיברנו ליבנו פרקנו, אני אמרתי את מה שמציק, היא אמרה את מה שמציק לה, חשבתי שסיימנו את השיחה יחסית בטוב. היא סיימה בזה ש.. פעם הבאה היא לא הולכת לעשות את זה שוב [להתקשר] ושפעם הבאה זה תורי. פעם הבאה, מבחינתי, פעם הבאה זה אחרי שיעבור כל הסיפור עם הניתוח של אמא. כנראה שזה לא מה שהיא התכוונה. היא הוסיפה, שאם לא יצא לנו לדבר לפני הניתוח, שיהיה בהצלחה.
שיחה אחרונה שיצא לי לדבר איתה.
13.2.12
הניתוח של אמא. אמרו לנו שזה ניתוח מסובך וארוך, לפחות 4 שעות, ועוד שעות התאוששות.
אמא נכנסה, ואנחנו כולנו ישבנו מחוץ לחדר הניתוחים. לא עזבנו את המקום לשנייה.
עברו 7 שעות, אמא עדיין בפנים, ואף אחד לא יצא להגיד לנו כלום. הם קראו בכל מיני שמות, יצאו כל כמה זמן, וניגשו למשפחות לעדכן אותם. אף אחד לא יצא בשבילנו. הצצנו, דחקנו, כל רופא/אחות/מנתח שיצא משם מהר ניגשנו ושאלנו. בסופו של דבר מוציאים אותה על מיטה עם גלגלים וגוררים אותה החוצה. היא עדיין עם עיניים עצומות. עוד לא התעוררה.
האחיות לא נותנות לנו להכנס. היא אומרת לנו שהיא צריכה להתאושש, שלא נפריע. לקחנו כיסא וישבנו מחוץ לחדר, במסדרון. היא התחילה לצעוק עלינו ולהאיץ בנו ללכת. רק רצינו לראות אותה קצת, להגיד לה שאנחנו פה, שהיינו פה, ושאנחנו הולכים. נכנסנו והיא המשיכה לצעוק עלינו. בסדר, אנחנו הולכים, אבל כמה שניות להגיד ביי אי אפשר?..
במשך שבועיים בילינו בבית חולים. מתעוררת ב6 בבוקר. חוזרת ב8 בערב הבייתה. תשושה עייפה. הראש בכלל לא נמצא בשום מקום. למרות שבבית חולים פיזית יש הרבה זמן, לא יכלתי אפילו לעשות שום דבר שנוגע לשיעורים שהיו לי, ולמידה למבחן. גם אני וגם אחיותיי בכלל לא התייחסנו לסלולרי. היו כמה חברות שהתקשרו לאחיותיי, אז הן ענו ודיברנו. תמכו. אבל הן עצמן לא היו בכלל בראש של להתקשר מיוזמתן למישהו. כל הראש טרוד. החברה שלי? לא התקשרה. לא שאלה איך עבר הניתוח, איך אמא שלי, ואיך אני. לא שלחה גם אס אמ אס. לא עשתה כלום. הרי "פעם הבאה תורך" נכון?.. אז כשאני טרודה בבית חולים אני צריכה לחשוב עליה ולהתקשר להגיד לה, היי, הניתוח עבר. שבועיים שעזרנו לה ללכת, להתקלח, וכל מה שהיא צריכה.
נגמרה חופשת סמסטר א'
מבחן. לא הולך טוב. ניגשתי אחר כך ותוך כדי שאני מנסה להסביר למורה מה עבר, פתאום יורדות לי דמעות, בלתי מתוכנן, בלתי נשלט. "גילו אצל אמא שלי סרטן היא עברה ניתוח". נסערת. לא מצליחה לשלוט בעצמי. ובכלל, לפני שהתחלתי להסביר, לא בכיתי בכלל, עד לנק' הזו, שבאמת אומרים את זה בקול. אף אחד אחר לא ידע מלבד המשפחה, החברה מהשיחה, והמורה הזו.
כולם עוברים שואלים היייי איך הייתה החופשה.. "לא ממש היה חופש." הייתה התשובה שלי לרוב. כולם חושבים כן! זה עבר מהר וכל מה שהם עשו זה להכין עבודות וללמוד למבחן, ולזה התכוונת שאמרת לא הייתה חופשה. אבל אצלי זה היה ברמה אחרת. אבל בכלל, בשביל מה להכנס לזה. תשובות קצרות וחפיפות.
כשהודיעו לאמא שלי לראשונה שכנראה יש לה סרטן, וזה לא היה וודאי, הייתה לי מטלה לעשות כריכה מחודשת לספר, וטריילר לספר. אני בחרתי ב"שומרת אחותי". סיפור שמתעסק בעיקר בילדה חולת לוקמיה. ביקשתי מאמא שלי ואחותי להשתתף בטריילר שיהיה לי לצלם אמא ובת. הצילום לא הצליח כל כך, הראתי את הטיוטא הראשונית למורה. היו רעיונות לצילום חדר. אבל אז התגלה שבאמת לאמא יש סרטן, שבכלל לא העליתי על דעתי לבקש ממנה ומאחותי לה להצטלם שוב.
לפני הניתוח, ואחרי שכבר הוחלט וודאית שיש לה סרטן צוואר הרחם, לאמא הייתה בדיקה נוספת. היא ביקשה שאבוא איתה. ישבתי במסדרון לבד. וחיכיתי לה. היא הייתה בפנים די הרבה זמן. "ניצלתי" את ההזדמנות ושהייה בבית חולים לטובת הטריילר. הם אמרו שכנראה אצטרך לצלם בבית חולים, והנה אני בבית חולים.
צילמתי.
ימים אחרונים לפני סיום החופשה, ולאחר שאמא חזרה הבייתה, נסעתי לבית ספר לערוך את הסרטון. פגשתי את ראש המחלקה. סיפרתי לה מה קרה.
3 אנשים מחוץ למשפחה שידעו מה קרה.
מרץ. יום הולדת. לא כל כך יש חשק לחגוג. בסוף החלטתי להפגש עם אחותי, היו שלטים לגבי פתיחת עיר הקרח. מה שזה לא יהיה. חשבנו ללכת לשם, והיא הציעה שגם חברה שלה, שפגשתי אותה לפני כן, והיא בגילי, גם תבוא. הסכמתי בשמחה.
יום לפני היום הולדת, אחותי נהייתה חולה, שהתבטל כל העניין. היום עצמו של היום הולדת, כולם בבית ספר מפתיעים אותי מאחלים לי יום הולדת שמח, מרגיש נחמד פתאום. עשו את היום מעניין. אחר כך מתגלה שלעוד אחת ממחלקה אחרת גם היה יום הולדת באותו היום, היא הביאה כמה מאפינס, וכשגילתה שגם לי יש יום הולדת היא הביאה לי את האחרון.
קצת מבואסת שבערב לא אעשה משהו.
מאחלת מזל טוב לחברה שחוגגת גם באותו היום, שנה לפני כן. בסוף בצורה ספונטנית מחליטים להפגש אני, היא, וחברה משותפת- שגם נולדה באותו היום. טריפל יום הולדת של ה26.3. הצלה נחמדה של הערב.
15.4 חותמת על חוזה. עוברת לירושלים. פעם ראשונה שוכרת דירה. 2 שותפות.
חופשת פסח- פרוייקט גדול - הכנת וידאו קליפ. מגייסת את אחותי להצטלם אליו. היא מסכימה להצטלם רק ביום אחד. כמה טייקים שאני רוצה, אבל יום צילומים אחד. אם לא מרוצה, אז בעיה שלי.
ביקורת לא נחמדה במיוחד על הקליפ- המרצה לא אהב.
מאי- המון שעות התנדבות למלגה. פסטיבל ביה"ס. מהבוקר עד הערב הכנות של האירוע. בערב תפקיד אחר כל יום. סה"כ 3 ימים של פסטיבל.
חוזרת מותשת, מקבלת סחרחורת, מאבדת שיווי משקל, נופלת בזמן המקלחת, דופקת בחוזקה את הצד שמאל. שבועיים לאמסוגלת לשבת, ובקושי ללכת. עומדת לרוב או שוכבת. נמנעת מלשבת. אנשים מתחילים להגיד לי לשבת, ונאלצת לספר למה אני לא יכולה לשבת.
יוני- סוף שנה! לחץ לסיים את כל העבודות גמר בזמן.
4 חודשים חופשה.
יולי- נסיעה לרומא! אחד הארצות שהכי הייתי חייבת לבקר, והיה כיף גדול. ראיתי את כל האתרים האומנותיים שלמדתי עליהם מגיל 17.
חוזרים לישראל. עם חשק לעשות עוד. 3 חודשים של חופשה נטו. שוקלת לטוס לעוד יעד, ואולי גם לנסוע לצפון. אבל בינתיים, אמא נוסעת לאילת, ובתכנון לטוס. היא מבקשת ממני לשמור על סבא וסבתא, אני נשארת בבית.
אחותי הקטנה ואני בבית. הגדולה בעיר אחרת.
יומיים-שלושה אחרי שאמא עזבה. סבתא לא מרגישה טוב. נותנים לה כדור, היא לא מרגישה טוב. פתאום היא לא מצליחה לנשום. מזמינים אמבולנס.
פארמדיקים מדברים בינם לבין עצמם, לא שמים לב שאני עומדת לצידם. מסבירים אחד לשני מה עשו, כבדרך אגב אומרים, הגענו בזמן לפני שהייתה מתה.
נוסעת איתם באמבולנס. אחד מהפארמדיקים שואל אותי "פעם ראשונה בתוך אמבולנס?". אני אומרת כן ומסתכלת על המסך שנמצא בפנים.
סבתא מאחורה, הם מיידעים אותה שאני נמצאת שם איתה.
מגיעים לבית חולים. אחותי הגדולה מודיעה שהיא לוקחת אוטובוס והיא בדרך.
אמא סוף סוף מתקשרת בחזרה, אני מודיעה לה מה קרה.
היא רוצה לחזור, אני אומרת לה שאין מה שתחזור מאילת. אני איתה.
שעות מחכים בחדר מיון. שעות על גבי שעות ואף אחד לא עושה ולא אומר כלום. אחרי עוד כמה שעות. השעה 1 בלילה, הם לוקחים אותה לאשפוז.
שבועיים מבלים בבית חולים. עושים תורות, פעם אני נוסעת בבוקר, ובצהריים אחותי באה. פעם ההיפך. שכל אחת תהיה כמה שעות ולא יום שלם.
יומיים אחרונים של האשפוז, אמא חוזרת ומגיעה ישר לבית חולים. היא איתה, אני הולכת.
בבוקר למחרת אני באה, אמא צריכה לבוא בצהריים. סבתא מתעקשת לראות את אמא, והיא לא מסתפקת בזה שאני שם. מתקשרת ואומרת לאמא לבוא.
הרופא אומר שייצבו אותה, מצבה יציב, והיא יכולה לחזור לתפקד כרגיל.
מחזירים אותה הבייתה. האורחוזר לה לפנים, היא בקושי הולכת, כי שבועיים הייתה במיטה עם הוראה לא לזוז ולא ללכת. אבל היא נרגשת לחזור הבייתה.
יום למחרת סבתא חלשה. לא נראית כל כך טוב. יום אחרי זה, היא נראית יותר טוב. יום אחרי זה, משהו לא נראה כמו שצריך. מזמינים רופאה שתבדוק אותה. היא אמרה שזה טבעי לזקנים אחרים שהם נמצאים בבית חולים, הם חלשים, והתרופות גם מחלישים אותה, היא רק צריכה להתאושש. אבל כל צד שמאל שלה היא לא מזיזה. היא מדברת משונה.ועוד כל מיני דברים, שאלנו אותה באופן ישיר אם אין לה שבץ. הרופאה אמרה שלא והיא רק צריכה לנוח.
24.8.12, שישי בוקר. חצי ישנים חצי ערים מנסים מצד אחד לקום לראות מה עם סבתא, מצד שני, אולי ניתן לה קצת לנוח. פתאום אמא רצה לחדר בצעקות. קמים מהר מהמיטה בבהלה. הולכים לחדר של סבתא. היא מתה. כחולה, קרה. עיניים פקוחות. התקף של בכי. לחץ, פניקה. ניסיון החייאה. פתאום העין שלה זזה והיא מסתכלת עליי. רפקלס כנראה. מלחיץ, נבהלת. פראמדיקים באים. סוגרים את הדלת, מוציאים אותנו החוצה. הם יוצאים. ועל הרצפה היא נמצא שוכבת מגולגלת בשמיכה שלה.
לא לקחו אותה עדיין. כמה שעות והיא עדיין שמה. על הרצפה.
נרתעת מלהכנס לחדר. אנשים מנסים להתקשר, להזיז, לגרום לקבורה לפני כניסת שבת. אנשים מתקשרים, וכולם בהיסטריה. מנסים להודיע לאנשים על ההלוויה. להגיד שהיא מתהץ כל פעם שהמשפט יוצא מהפה מתחילים לבכות בהיסטריה. קשה להגיד לאנשים בקול בטלפון. לחץ.
שבעה.
שבוע אחרי השבעה אין כוח לכלום. לא רואה טלוויזיה, לא מדליקה את המחשב. שוכבת בספה. בוהה בתקרה. שבוע שלם לא מרגישה בחסרון של שום דבר מלבדה. לא נראה ריאלי. לא מציאותי. היא סתם הלכה לבית חולים, היא תחזור עוד מעט.
עכשיו כבר מדליקה את המחשב לראשונה מאז שנפטרה. רואה סדרה. אבל לשום דבר אחר אין כוח. לא לדבר עם אנשים, לא מוזיקה. רק לבהות ולהסתכל בסדרה.
תוכניות לנסוע לעוד מקום? כבר ירדו מהפרק. אין חשק.
למצוא עבודה ולחזור לירושלים שהיה בתכנון? גם כבר לא קרה. נשארתי אצל אמא כל "החופשה". 4 חודשים שכר דירה, חשבונות, מבלי באמת להיות שמה.
אוקטובר- חוזרת לירושלים, חזרה לדירה. סידור הארנונה וחשבונות.
חזרה ללימודים.
לימודים, לימודים, ועוד קצת לימודים..
וזהו. זה פחות או יותר בקצרה 2012. קצרה מורחבת, אבל עדיין בקצרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא ללא שם.
