אני תוהה איך אני בעצמי הפכתי מאדם מאמין שגדל בבית מסורתי והייתי דתייה לאתאיסטית. אני חונכתי להאמין ואפילו בכיתה א' החזרתי את ההורים שלי בתשובה. כמובן בתור מישהי שחיה בפריפריה אתיזם פחות נפוץ פה. בוודאי שלא יה נפוץ בתיכון הדתי שלמדתי בו.

זה היה תהליך ארוך , זה אף פעם לא בבת אחת או פתאום. התהליך שלי התחיל ב2006. אחרי שילדה מהכיתה שלי נהרגה מקטיושה עם אבא שלה. מי שקורא פה מספיק זמן או מכיר אותי כנראה גם מכיר את כל הסיפור הזה.

לאט לאט הרבה מהשכבה שלי חזרו בתשובה, הפכו אפילו לחרדים. כל הקיצוניות הזו לאט לאט הרחיקה אותי מהדת. וגם זה שהבית ספר הופרד לבנים ובנות והרגשתי שהפסדתי מזה.

אני לא יודעת מה השפיע עליי לעשות את הצעד הזה. הרוב בא ממני וגם מחברים, אולי גם תל אביב שהרגישה לי חופשית יותר.

החברים והמוזיקה השפיעו גם. לאט לאט הקליפות התקלפו

קשה להגיד שמצאתי את עצמי באותם שנים. הכל היה ריקני. רק הרגשת ריקנות ענקית וחלל שהדת הייתה אמורה למלא כביכול.

הביאו לנו כל מיני הרצאות ושיחות על אנשים שמצאו את האור שלהם בדת. אצלי זה התבטא הפוך. הרגשתי חנוקה.

בשלב כלשהוא איבדתי את האמונה שזה הדבר הכי חשוב לדעתי בדת. לעשות את המצוות מבלי להאמין זה לדעתי פשוט חלול. אז מתחילים בצעד אחד ומשם כבר הדרך קלה יותר.

אני חושבת שלמאמינים יש באיזשהו מקום קל יותר בחיים. "כי ככה אלוהים קבע." או ,כי מה שצריך לקרות קורה." י יש בזה מן תקווה לשכל דבר יש סיבה. ויש בזה משהו מאוד יפה.

אני חונכתי לכבד גם אנשים שבוחרים בדרך אחרת, שונה משלי. ואני אמשיך בזה. זה עניין של כבוד מינימלי בין אנשים. לא חשובה הדת. אני זוכרת שבכריסמס בעבודה שמו אשוח קטן, ומישהי הזדעזעה מזה כאילו מינימום ערפו ראש של פרה והניחו אותו מולה. ואני אומרת אם בחנוכה הדלקנו נרות אז למה שלא יהיה אשוח קטן וסמלי? וכשחברה נוצרייה שולחת לי "פסח שמח". זה משמח אותי.

אנושיות היא קצת מעבר לדת או למחסור בה. זה לא הופך אותי לפחות ערכית או אנושית. יש דברים שהם מעבר שזה חינוך לכבוד וקבלה של השונה גם אם הוא שונה. ומה זה עצם משנה דת גזע או מין?

אם תעריכו אותי פחות בגלל שאיני בעלת אמונה. עליי זה אינו אומר דבר אלא אומר עליכם הרבה.

בסך הכל אני הולכת עם האמת שלי. והדרך שלי לאן שזו לא תוביל.