בפוסט האחרון לפני ההפסקה הארוכה שלא במתכוון כתבתי שמצאתי את השקט הנפשי. זהו האושר שלי, הוא בעצם הבנה וחידוד לעצמי שכל הדברים שעברתי הפך אותי למי שאני היום. ואני מאוד מרוצה ואוהבת את האני הזה.

זאת הרגשה  של: " אני בבית!"   הרגשת  אושר  אמיתית שמציפה כל חלקיק בגוף. השלמה עם עצמי עם החסרונות שלי (והו כמה יש!).

הגעתי להבנה הזו תובנה יקרה מפז,  עוד  באותו היום כשהתחלתי להרגיש ככה האנשים שעבדו איתי ראו את זה  עליי.  החמיאו לי שאני נראית יותר טוב פתאום והיו בטוחים שיש לי מישהו חדש, אבל  לא  היה לי.  זה כלל לא היה  קשור  לבחור  כלשהוא רק  אני וההרגשה  הטובה  הזו. שמסתבר  שממש  הקרנתי אותה כלפי חוץ.

אמנם האסימון נפל בבת אחת, אבל זה היה תהליך שלקח שנים. מאוד  פחדתי שזו רק אפיזודה שתחלוף והדיכאון יחזור. אבל הוא לא  חזר לפחות לא  כמו הדיכאונות של פעם. יש מידי פעם דיכאון קל מאוד וחוסר מצב רוח פה ושם, וזה טבעי.

ולי נשאר להודות לכל  הדברים שקרו  לי בחיים, אירועים מעצבים,  צירופי  מקרים,  אנשים  שפגשתי,  אנשים  שפגעו  בי. 

כן  למדתי להגיד  תודה על  הכל  כי בסה"כ הטוב  והרע  מעצבים אותנו למי  שאנחנו.

 אני מנסה  לחקור את האושר שלי מכל מיני  זוויות  ונקודות. אבל  כנראה שחשיבה חיובית  חוזרת. כי חשיבה חיובית  גורמת לראו לנו את הטוב  ואז  יותר  קל לשמוח  ואם אני רוע   גם את הדברים  השליליים  באור חיובי   אז יותר  קל לשמוח  ולהיות\לחיות באושר , מאשר המצב הפסימי  שזה בדיוק הפוך.

אז  אני עדיין בשל ב של חקירות  ובחינות  אבל אושר  שהוא  לא  תלוי באף אחד  אלא  בעצמך זה האושר  האמיתי.  ואחריו יבואו  שאר  הדברים.