אתמול בבוקר הייתי בקבוצה. אנחנו מצטמצמים מבחינת הגודל שלה, הגרעין הקשה הוא אני ועוד מישהי, שמגיעים כמעט תמיד, ועוד 2-3 בנות שמגיעות לסירוגין. זה קשה להגיע לשם, לא רק פיזית [באמת שזה תקוע באמצע שום מקום], אלא גם נפשית, להתעסק בזה, לחפור בזה, להיות מודע לכמה אתה באמת שוקל וכמה אכלת, ומה עוד צריך לעשות.
אני כבר יציב במשקל שלי במשך חודש. על הנייר, הוא תקין. בפועל, לא כל כך. הוא תקין לאנשים עם מבנה גוף רזה, ולא בינוני כמו שלי. אז יכול להיות שזה נראה כאילו הכל בסדר, אבל למעשה אני עדיין מפחד במקום כלשהו לעלות מעבר לרף של המשקל הזה, ולא יודע איך אני אקבל את זה. אני מפחד מהשינוי, החלפת הבגדים, "גדילה".
אני מרשה לעצמי לאכול הרבה שטויות בזמן האחרון, כמעט כאילו חדר הכושר שחרר כמה עקבות אצלי. אני הולך להולמס באופן סדיר, כ- 3 פעמים בשבוע, ובתמורה אני אוכל במבה, משהו שלא עשיתי כמעט חצי עשור, אני אוכל קרמבו (אתמול בערב, אלוהי) ואני לא מצמצם בארוחות הרגילות בגלל זה.
שלשום בבוקר הייתי אצל נאוה, הקב"נית. אני חושב שזו הייתה הפגישה הכי מועילה שהייתה לנו. בפעם הראשונה יכולתי להתייצב ולומר, אלה הבעיות שלי: הרגשת נחיתות מבחינת מראה, רגישות גבוהה מאוד, וביקורתיות/נטייה לפרפקציוניזם. אלה הדברים שמפריעים לי, שאני מרגיש שהם שורש כל הבעיות שאחר כך, אלה הדברים שאני צריך לחפור בהם, ואפילו התחלנו לדבר על העבר. אני חושב שחלק גדול מההתקדמות הפתאומית הזו אני חייב לתוכנית טלוויזיה, מצחיק לחשוב כך.
"משפחה חורגת" - מה שהסתמן על הנייר כעוד ריאליטי לא מושך, מהווה בפועל בשבילי נקודת חשיבה רצינית. אני מרגיש קשור לדברים, ומתחבר לנושאים. נכון, המעטפת היא מעיקה וספוגת קיטש ריאלטי טיפוסי, אבל אפשר למצוא נקודות אחיזה מעניינות - ושיטת הקואצ'ינג נשמעת אטרקטיבית מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
