הבלוג הזה מת. לא כתוב פה שום דבר. בחיי. |
| 9/2013
חמישה ימים בסין. אני צריך דרך לבטא את עצמי. להרגיש שיש מישהו שקורא את מה שאני כותב. כיום, זה נהיה כל כך מובן מאליו, עד שפתאום, כאשר פייסבוק, טוויטר ודומיהם נחסמים, קל להרגיש שמדובר בחוסר אמיתי. זה די מדהים, כי בסך הכל, האם היה חוסר כזה לפני שפייסבוק ודומיו היו קיימים? אני מניח שאנשים מסוימים יגידו שלא, אבל לי תמיד היה את החסך הזה, ולכן תמיד כתבתי, בין אם כאן, או סיפורים, או ששרבטתי הגיגים בשירותים בבסיסים צבאיים ששירתתי בהם. זה לא שמישהו יקרא, כנראה, את המילים האלה, בבלוג שכבר מזמן הרקיב ונעלם, באתר שכבר מזמן איבד את הפופולריות שלו. אבל בכל זאת, כשאתה בסין, מוקף בזרים ונטול קשר עם העולם, משהו בך רוצה לפרוץ החוצה. אולי זה רק אצלי ככה. אני לא יודע. אתם יודעים?
| |
|