אמונה

קשה לי עם החג הזה שמתקרב ובא...

בביה"ס יש היום חלוקת תעודות ועל אף שאינני מחנכת, נאלצתי לבוא. בשעה הראשונה שובצתי עם מחנכת של כיתה ט'. מורה מקסימה שנתנה לי לשתות את הקפה עוד רבע שעה בכיף בחדר מורים ומצידה לשחרר אותי, ממש נשמה. בשעה השניה ע"פ המערכת יש לי שעת חלון אז הברזתי לחדר מורים וכשהגיעה ההפסקה קידם את פנינו בתרועות רמות D,J ומרקיד, דבר שממש לא בקטעים שלי עכשיו לשמוע. כשנכנסה מנהלת ביה"ס לחדר מורים לתת כמה מילים, ביקשתי ממנה ללכת.. במחווה חד-פעמית שולחתי לדרכי...  כל הדרך בכיתי ונזכרתי בשנה שעברה ובשנים הקודמות איך ניהלנו את סדר ט"ו בשבט, איך אמא הושיבה את כולנו כמו בגן (היא גננת..) ובירכנו כל אחד בשגשוג וצמיחה וכו' והשנה היא לא כאן..

איך נעשה את הסדר בלעדיה? ת'אמת שהיא ניהלה הכל... עכשיו הכל כזה נידף ברוח

גם אם בכי הוא דבר משחרר, עדיין לפעמים הפורקן שהוא מביא מלווה במרירות שלא עוברת מהר...

אולי הבכי הזה לא נקרא  משחרר