רק רציתי לומר, מן תודה... אני לא יודעת ממש על מה, תמיד הרגשתי כ"כ טוב לידך, בטוחה מוגנת, שמחה אפילו מאושרת.

אין לי סיבה ברורה; הכתיבה שלך, צורת הדיבור שלך, הבעות הפנים שלך, שפת הגוף שלך, הכל ביחד פשוט גורם לי לאהוב אותך. תמיד, כל דבר שתעשי, כל מה שתחשבי, תומרי, תכתבי, הכל, תמיד, יראה לי כל כך נכון ואמיתי. הכל תמיד יגע בליבי, גם אם זה לטובה או לרעה.

תמיד שאת מזכירה את המשפחה, בכתיבה, אני כל פעם מתרגשת מחדש. מתאהבת. לפעמים זה גורם לי לצחוק כל כך הרבה... ולפעמים זה גורם לי לדמוע, בעיקר כשאת מדברת על אותם האנשים, שאני זוכרת בכ"כ מעורפל, או אפילו, לא זוכרת בכלל. משפחה שלא זכיתי להכיר כמו שהייתי רוצה.

הייתי רוצה לבוא ולפתוח איתך שיחה, לדבר על מה שכואב, להתייעץ איתך, לשאול את השאלות, אפילו סתם לדבר. תמיד יש לי הרגשה שאת תביני ותדעי, למרות שאת חושבת שלא תצליחי להבין ולדעת מה לומר.

גם כשדברים קשים עוברים על שתינו, ובכלל על המשפחה, תמיד את תעשי משהו שיצליח להחזיק אותי. גם אם לא התכוונת. גם אם אין קשר בין הדברים.

אז רציתי לומר לך מן.. תודה; שאת מאמינה בי כל כך. כמו שלפעמים נדמה לי שאף אחד אחר לא מאמין.

תודה לך, דודתי היקרה.

אני אוהבת אותך כל כך.