ואז נכנס אחד אחר ששואב את האוויר

והחדר נהייה חנוק וקשה לנשום.

מתעופפים, מחפשים למי להתפס -

רק כדי לא להישאר לבד.

ואת מוצאת את עצמך חלקיק אבק

תלוי על חבל.

כל כך דק שעוד דקה נופלים לתהום.

הכל מתמוסס ומתערבב ואור נכנס לחדר

את מתעופפת מחפשת ריגושים

הולכת לאיבוד בין עשרות המכתבים.

והניירות ריקים - שורות שורות של מכאובים

נשרפים בּרִיק בלתי נראה.

כמו חומת לבנים שחוסמת את הדרך

שגם ככה, בין כה וכה, אינה מובילה, לשום מקום.

אני רק רוצה להיות בלתי נראת כמו שאתם גורמים לי להרגיש.

זאת בקשה כל-כך מוגזמת?

 
כנראה שכן...

החייל יושב על הקבר

והאמא בוכה למולו.

מצטערת, כואבת, כועסת

אינה רואה אותו.

נוגעת באותיות השחורות,

מצבת השיש לא זזה ממקומה

רועדת, מרגישה צביטה.

לא באמת יודעת מה קרה.

זה לא סתם קבר,

זאת נשמה חצוייה.

זה לא סתם קבר,

זה סיפור בלי סוף והתחלה.

והאמת כה קשה ובלתי נתפסת

ששעה לפני שהוא מת,

הוא דיבר איתה-

והיא אמרה שהיא אוהבת.

מתפרקת אבל זה לא יעזור.

כמה שהיא תנסה...

הוא פשוט לא יחזור.

[מסע ישראלי, הר הרצל, 22.2.08]