שניהם התיישבו במטבח, זה מול זו. היא בחשה בכוס התה שלה, היה אפשר להרגיש שהיא משתדלת שלא לפגוע בדפנות.
מידי פעם נשמע קרקוש חרישי שלא בכוונה.
היא שלבה את רגליה, זו על זו, סגורות ביחד, כמנסה להסתיר, להגן על משהו.
הוא הסתכל על רגליה הארוכות ולא ידע אם הוא רוצה לזיין אותה או לאהוב אותה, כי בשבילו זה לא יכול היה להיות אותו הדבר.
היה לה את המבט של אחת שמנסה להיות הכי חזקה בעולם, למרות שברור לה שהיא לא.
אותו מבט חסר אונים של בטחון מזוייף, כזה שברור שיפגע בה מתישהו.
הייתה שתיקה בחדר, לא שתיקה מהסוג הטוב, אפילו לא מהסוג המלחיץ או המביך,
פשוט שתיקה של סוף ידוע מראש, כזאת שבא לך לצעוק רק כדי להפר אותה. אבל הוא שתק.
הייתה הרגשה של סיום, לא מושלם, כזה שקוטע משהו באמצעו, כמו סכין שקוצצת לאדם את אחת מרגליו בדיוק בברך.
הוא העדיף להשליך את השולחן מהחלון מאשר להמשיך בטקס הזה, שסופו צפוי מראש וקרוב מאוד, יותר מידי.
אף טקס סיום לא נגמר בהרגשה טובה, תמיד עם טעם מר בפה, כאילו משהו נורא קרה לפני רגע ואין דרך לחזור לאחור.
הכל חתום, סגור, נעול, כמו שער לגן קסום, שלא ייפתח בפניך עוד לעולם.
הוא היה מודע לכל שנייה כאילו היא נצח, אך עם זאת לא הצליח לאמוד את הזמן שהם ישבו שם,
זה מול זו בשתיקה, היא עם התה שלה והוא עם האוויר.
[במטבח/יונתן רעם]
בזמן האחרון אני לא מצליחה לכתוב.
אני פשוט לא מוצאת מילים והכל
יוצא עקום וזה רק מחמיר.
ואז מצאתי את הקטע הזה.
והוא הצליח למצוא בדיוק את המילים הנכונות.
אל תתפלאו אם אתם לא מבינים מה הולך איתי.
אתם לא צריכים להבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
