החייל יושב על הקבר

והאמא בוכה למולו.

מצטערת, כואבת, כועסת

אינה רואה אותו.

נוגעת באותיות השחורות,

מצבת השיש לא זזה ממקומה

רועדת, מרגישה צביטה.

לא באמת יודעת מה קרה.

זה לא סתם קבר,

זאת נשמה חצוייה.

זה לא סתם קבר,

זה סיפור בלי סוף והתחלה.

והאמת כה קשה ובלתי נתפסת

ששעה לפני שהוא מת,

הוא דיבר איתה-

והיא אמרה שהיא אוהבת.

מתפרקת אבל זה לא יעזור.

כמה שהיא תנסה...

הוא פשוט לא יחזור.

[מסע ישראלי, הר הרצל, 22.2.08]