"There is nothing special about me... I am just a lil star"

אז מה?

היום?

בראשית 2007 לפאנווות

אללה חברים יהיה בן זונה ..

ההסעה יוצאת מחני ב-2 לפנות בוקר ,לפני זה ארוחת חג כל החברים אצלה, תביאו משהו טעים ..

לא לשכוח- חבילת פסטה, קופסאות שימורים.

יהיה טוב? יהיה ..

למה?

למה הכל לא יכול להיות פשוט טוב ויפה?

למה חייבים להיות עצובים לפעמים?

למה חייבות להיות המחשבות האלה..שכל היום יהיו לנו בראש,

יצוצו בכל דקה פנויה, פשוט לא יעזבו ..יגרמו לנו להתחרפן עוד שנייה ולרצות לעזוב את הכל ופשוט למות או משהו..

למה תמיד איכשהו נפגע?

נמאס לי,

הייתי רוצה שהכל יהיה טוב ויפה,

הייתי רוצה להבין מה קורה,

להבין את עצמי,להבין אנשים, לחיות בסביבה שבה כולם אוהבים,

בלי שנאה, בלי קנאה, בלי עצב , בלי כאב.

הולכת לישון כשהכל בתוכי, ובאמת שאין לי מושג מה קורה לי.

לילה טוב.

קראתי את מה שכתבתי וזה נשמע קצת כמו שיר וזה מעצבן אותי, אז תדעו..זה לא.

*לא משנה איפה תעמוד וכמה זמן תחכה לה, הרכבת אף פעם לא תעצור עם הדלתות מולך.

כרגע קראתי את זה בבלוג אחר..

ואוווו היום זה קרה לי!! בפעם הראשונה בחיים..הדר ואני עמדנו..והדלת של הרכבת הגיע בדיוק מולנו! דברים כאלה לא קורים..

קיצור..היום בבוקר המנהלת העיפה את הדר ואותי מביצפר,

נכנסנו לביצפר הגענו למדרגות התחלתי לשים על עצמי את החולצת ביצפר, יד אחת שלי הייתה בפנים..אני

בדרכי להכניס את היד השנייה פתאום המנהלת יורדת ואמרת לי אל תטרחי (ככה כותבים?) , אל תתלבשי..

תסתובבו וכנסו אליי לחדר..קיצור הלכנו היא עושה לנו לכו הבייתה.."כף רגלכם לא תדרוך בבית הספר עם גופייה"

התקשרה להורים וזה..והלכנו..

אז מה? לא ננצל את ההזדמנות לאיזה יום כיף?

הלכנו הבייתה הסברנו להורים מה קרה ונסענו לתל אביב..

התחדשנו בהרבה פריטים אפשר להגיד..

היינו סטלניות כמו לא יודעת מה..בעיקר בחזרה הבייתה..

הדריי היה כיף..אוהבת אותך..

היום מיט בול..

                                                                                                                 גמר חתימה טובה חברים..