אתה הוא זה שנישק אותי

זה שריגש אותי

זה שזרק אותי כל כך חזק, שעד היום אינני מסוגלת לקום בחזרה.

אז הנה, בשבילך.

ארעב עד שתשים לב, עד שתקיים את הבטחתך.

"אני אוציא אותך מזה"

"אף אחד לא מסוגל לכך"

"אני אצליח, עוד תראי".

אך לא אהיה זקוקה לך ולהבטחותיך הטיפשיות [אני כבר עושה למעני.]

עוד מעט אהיה מעבר לצורך האנושי, לצורך אליך.

איני רוצה מילים יפות מפיך המלוכלך

אני רק רוצה שאתה והמכוערת שלך תעזבו אותי לנפשי.

יש לי הפרעת אכילה

היא חלק ממני, אני חלק ממנה,

וזהו דבר שאינו הולך להשתנות.

וזו הפעם השלישית, בתקוה האחרונה שאני מתחילה מסע חדש.

עד עכשיו, בכל פעם הגעתי לאותו משקל ועליתי חזרה מסיבות טיפשיות בהחלט.

התחלה ראשונה, מרץ 2006, במשקל 67.

סוף ראשון, אוגוסט 2007, במשקל 52.

התחלה שניה, דצמבר 2007, במשקל 59.

סוף שני, יולי 2008, במשקל 52.

התחלה שלישית, עכשיו, במשקל 57.

סוף שלישי, במשקל 45.

אני מסרבת להשאיר את הגועל בגופי.

נגמרה לי המוטיבציה

נגמר לי הכוח

בעמדתי על המשקל, רואה את המספר שקיויתי לא לראות יותר לעולם, 57, עגול. מבינה שאני עומדת בפני עוד מסע, חדש, קשה. ולא נותרו בי כוחות, ובקושי נותר בי רצון כלשהו לעשות משהו למען עצמי. הרי לא משנה מה אני אעשה, איפה אני אהיה.. הכל יהיה אותו דבר. ישאר אותו הדבר הלא רצוני והמגעיל הזה.

אאלץ לאסוף את כוחותיי, לעצום עיניים, לסתום אזניים ולצאת לדרכי החדשה.