צפונים צפונים, צפונים יקרים,
מה יהיה אתכם, צפונים בודדים?
צפונים צפונים, איה תלכו?
תלכו לעזאזל, רק אל תבכו.
צפונים ארורים, למה אתם פה?
מצטערת על כל שניה שביליתי אתכם עד כה.
צפונים צפונים, על כסף תבכו,
משמעות בחיים אין מצב שתמצאו,
צפונים צפונים, כמה שטחיים
תמותו כבר צפונים מתוקים.
שונאת אתכם המון,
אחזור על הפזמון,
שונאת אתכם כלכך,
אזרוק אתכם לפח!
דינה שלי אהובתי, המון מזל טוב. תמיד פה בשבילך, לטוב ולרע. (ועוד כל מה שתמיד אומרים...3>)
אני מקדישה את השיר הזה לך! xD
הברזתי ליותר מדי אנשים בזמן האחרון.
הגיע הזמן לקום לתחייה.
"אנחנו שורפים את השומן מנשמותינו" - המינגווי. המינגווי אמר את זה.
עוצמת עיניים.
חושבת על הבית שלי ואיך הוא יהיה כשהזרים האלה יגורו בו. חושבת על איך שהם ייכנסו, הזרים האלה, לבית שלנו, הבית בו גדלתי מגיל 8 ועברתי בו את רוב ההתפתחות שלי, הבית עם כל הזכרונות, המתוקים והמרים, הריבים, הכאב, הצחוקים, האהבה והחיים שמילינו בו, ויהרסו אותו. אני חושבת על הקירות שהם ישברו, כל אחד מהם אני אוהבת בכל ליבי. אני חושבת על הארגזים שימלאו את הבית, על הרהיטים החדשים, על האווירה השונה שתהיה בו. אני חושבת עליהם פורקים הכל בחדרים שלנו, מסדרים הכל בזהירות מחוספסת כזאת, קרה. אני מנסה לדמיין ילדה קטנה נכנסת לחדר שלי והופכת אותו לאט לאט לשלה. אני חושבת על איך שהיא תרגיש כשהיא תשן בו בפעם הראשונה, כשהיא תשפץ אותו ותהרוס אותו ותביא אליו חברות שייראו. אני חושבת על עצמי כשעברנו לבית הזה, בגיל 8. אני חושבת ונזכרת באיך שהייתי, הקירות היו לבנים, הדלתות והארונות היו חדשים ומצוחצחים. אני חושבת על איך שרקדתי בו עם פרוספר, על איך שהוא היה כשרק עברנו אליו, נקי וחדש. אני חושבת על איך שהתגעגעתי לבית הקודם, בזמיר. אני חושבת על איך שהבית הזה ייחסר לי פי מיליון, כי פה התבגרתי. פה נהפכתי לבן אדם. אני חושבת על המרפסת שלנו, אני חושבת על איך שהם ינצלו את כל המקום שיש להם. אני חושבת על הבית הזה שנה מעכשיו. חמש שנים מעכשיו. אני חושבת על האורחים שיתארחו בו, על האהבה החדשה שתמלא אותו. חושבת מה יהיה בסוף ימיו של הבניין הזה, הבניין היפייפה הזה. חושבת על הריבים והכאב החדש שיגיע במקום הכאב הישן שלנו, חושבת על הריבים והצחוקים והחיים החדשים שימלאו אותו, החיים החדשים שיעברו לגור בבית שלי ויעשו אותו שלהם. חושבת על כל זה ובא לי להקיא.
ואז אני חושבת על הבית החדש שאנחנו עוברים אליו, בפתח תקווה. חושבת אם אי פעם אצליח לקרוא לו בית. חושבת על כמה שאני שונאת את הזרים שגונבים לי את הבית, ואנחנו עוברים להצטופף באיזו קונכייה כולנו. חושבת על כמה שיש אנשים ברי מזל שלא מעריכים כמה יש להם. חושבת על איך החדר שלי יהיה בבית הזה, הדירה המכוערת הזאת. חושבת על האוכל הבריאותי שיהיה שם בכל פינה, על הריבים החדשים והצחוקים שנמלא אותו בהם. חושבת על המאמץ של אמא להסתיר את הכאב שלה מהמעבר הזה, ועל הגאווה המעוורת של פרוספר, יותר מדי יהיר מכדי להודות שהמעבר הזה הוא טעות אחת איומה.
חושבת על הבית החדש, אם אני גם אותו אוהב כמו את זה. כל קיר וכל בלטה, כל חור בדלת שלי וכל צבע מיותר על הקיר שלי.
כל סדק וכל לכלוך וכל רהיט וכל דבר שנמצא בבית הזה אני אוהבת. אפילו מה שכרגע בארגזים, אפילו מה שבד"כ הייתי שונאת. אני חושבת על חברים שלי, אלה שגרים קרוב. אלה שאני עוזבת עוד שבועיים לטובת שכנים חדשים, אבל בחיים לא מוותרת עליהם. חושבת על איך שיגיבו כשיראו את הבית החדש, על הרחמים בעיניים שלהם והכאב שהיא תתאמץ כלכך להסתיר. חושבת על הגעגועים לגבעת שמואל ועל כל מה שאני משאירה מאחור, כל הזכרונות והילדות שלי. כל פינה שהייתי משחקת ורצה בה בגבעת שמואל אני אוהבת. כל מוכר בכל חנות, כל פינה קטנה של דשא וכל עץ מזויף וכיכר יותר מדי מושקעת. כל חור בכביש, כל פסלון כזה של "הולכים יותר בריאים יותר" שיש פה בכל פינה. כל דבר בדרך לבית של ליטל. כל הבתים שהייתי בהם פה במשך השנים, כל הקונצים שעשינו פה, כל הריבים שרבנו, כל השיחות נפש שניהלנו פה. כל פעם שישבנו לעשן מתחת לבית שלי, שכמה שנים לפני כן היינו סתם הולכות לשם כדי לשחק כדורגל עם השכנים או כדי להיות על המשחקונים האלה. חושבת על הדרך למכונת סיגריות, צפרירה. חושבת על הקניון שנזכר להיבנות דווקא כשאני עוזבת, חושבת על המרכז הקטן ברמת אילן. חושבת על הפינה שלי עם מאיו, שם ניהלנו 2 שיחות מדהימות שלעולם לא אשכח. חושבת על הבית של ים, כמה דברים עברתי שם. חושבת על עמית ושירה, על 'להבה מהגיהנום', על חבורת האהבלות, על המעלית שבבית של תמר והנוף מהחלון שלה, על היום בו אח שלי בא לקחת אותי לבית חולים מהבית של גל, היום שמיששתי את אמא שלה, הכל קרה פה. כל הרגעים הכי משמעותיים כמעט, אבל כשעושים פוסט נוסטלגי קשה לזכור גם כמה ת"א משמעותית בשבילי, וכל מה שמסביב, מעבר למה שנזכרים בו.
אני חושבת על הרגע שאתיישב בחדר החדש שלי, אחרי שיהיה מסודר. חושבת על איך אני ארגיש כשאחשוב על הכל, ואבין שאין לי איך לחזור יותר לבית הזה, שאני יושבת בו כרגע. חושבת על הדמעות שאבכה, חושבת על כל רגע של משבר שהיה לי מאז השיחה עם אמא "קנינו דירה בפתח תקווה", וכשנגיע לשם זה יהיה, "ברוכה הבאה הביתה".
חושבת על הגעגועים שארגיש, שכבר התחילו ממזמן. חושבת על אחים שלי, ועל אם הם יבואו לבקר במקום להתבכיין כל החיים שלהם. חושבת על הפעם הראשונה שאגיע לבית הזה אחרי בי"ס ואכניס בעצמי את המפתח למנעול. חושבת על מי שאהיה ואשתנה בדירה הזאת, על כל מה שעוד נותר לי לחוות שם. חושבת על הרגע שאצא ממנה, חושבת על איך שאנסה לברוח ממנה כל פעם שאוכל. חושבת על הבית שלי, הבית החם שאני ואחים שלי תמיד ציפינו לחזור אליו. הבית שמילינו בכל דבר טוב שאפשר למלא בו בית כמעט, חוץ מכל הפעמים שנוח לי לשכוח כרגע כי אני לא במצב רוח להם.
אני לא רוצה לעבור. אני אתפוס בקירות עם השיניים, לא תצליחו להוציא אותי מכאן. אלוהים, שמישהו יעשה שהמעבר הזה ייפסק ואני אתעורר, בבית שלי. שמישהו יעשה שהכל היה רק חלום רע.
שמישהו יחבק אותי ויבין אותי וייתן לי לזעוק בשקט, כי נמאס לי שמתעלמים מהצרחות שלי.
-
עריכה:
מאיפה בא לי הפרו הזה? o:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~