If you're reading this it's too late

זה מדהים שרק כשאתה מחפש את הלבד הזה,

להתאבל, לבכות ולצרוח בלי שיהיה אכפת מה רואים ומה לא, 

פתאום כולם שם. 

וזה בסדר. אבל זה גם קצת לא. 

ה"אסור להשאיר לבד" הזה, מביא לי עצבים. 

אני לא יודעת מה לעשות. אני לא מבינה איך בשנייה הכל התהפך. 

רגע אחד אתה מוריד טפסים מהאינטרנט ומתכנן את זה, 

ושנייה אחרי עושים מכירת חיסול על הדירה ו.. שום דבר. 

כל כך מעצבן אותי שאת ידעת לדבר ולהגיד את הדברים הנכונים,

וברגע האמת התקפלת עם הזנב בין הרגליים. 

חושבת שיצאת גיבורה גדולה, שהאגו שלך שווה את כל זה, שאת מלכה בלתי מעורערת ואף אחד לא ישנה את זה,

אבל את לא מבינה שהפסדת. הפסדת בנאדם, הפסדת אהבה. 

יצאת מפסידה, לא מנצחת.

ואני יודעת שלא מגיע לך שאני אתחנן אלייך, לא מגיע לך כלום ממה שאני עושה, אני יודעת את זה אני יודעת את זה אני זוכרת את זה,

אבל הפחד הזה, שבאמת זה נגמר, שכל זה באמת קורה עכשיו, לפעמים הוא משתלט ומכין לי נאום "תחזרי אלי" בראש,

מזל שאת לא פה כשזה קורה. 

אני רוצה לברוח מפה ושיפסיקו ללכת אחרי. כוסאמק.