לשפוך טיפה של אור לתוך החור החשוך הזה.

אני פשוט חייבת,

למרות שאני קמה עוד שלוש שעות, כדי לנסוע לת"א-מפגש משלחת...

מקבלים חאקי משלחת.

תדרוך מקב"ט.

רואים את כולם.

מכירים את ערן, המדריך.

עוקץ.

בזמן האחרון יש לי נדודי שינה. אני פשוט לא מסוגלת להרדם,

אני מעבירה את השעות הקטנות של הלילה, והשעות המוקדמות של הבוקר על ידי חשיבה על מה שהולך לשנות לי ת'חיים.

לאן אני נכנסת-אני באמת לא יודעת.

פ.ח.ד

חוסר ודאות.

כרגע ההתרגשות כל כך אפסית לעומת הפחד שעוטף אותי.

שלושה שבועות בלי החיים שלי, למשך 15 וחצי שנים האחרונות.

לבד.

פ.ח.ד

העלתי לפני כמה זמן סיקור של היום העבודה הראשון לקראת המח"ץ.

אני לא יהיה במח"צ.

עיקצוצים.

אני לא רואה את ליגל [ומתי]-חודש.

אני לא רואה את כולם- שלושה שבועות.

גם לא את החתול שלי.

הפעם אני באמת יבין מה אלו געגועים.

ליגל ודניאל, שתיהן עשו לי חבילות טיסה, נראות נהדרות.

אני יודעת שהן השקיעו.

זה מרגש.

ואני עדיין לא פתחתי אותם.

אסור לקחת פלאפון. וזה לא כל כך הזיז לי.

עכשיו אני מבינה שאני רוצה לדבר עם החברים שלי כל יום, וזה לא מספיק אם הם יתעדו לי על דף,

אני רוצה להיות איתם, ולחוות איתם, לא רק לקרוא סיפורים, לראות תצלומים.

אני רוצה לדבר איתם כל יום.

אני לא יהיה-

בשיחת שיבוצים, נורמלית.

בבחירת מרכזים, מצב רגיש.

במסיבת שיבוצים, מתוח ומרגש.

אני לא אראה את יואב יותר.

רק בא לי להתמרמר על זה פתאום.

והכל מהפחד.

הוא משליט עליי טרור.

כל מה שנותר הוא לקוות.

ואני אפילו לא בטוחה ל-מה.

-ג'רי

נ.ב-

מכתבי טיסה, בבקשה, נראה לי רק בזה יהיה לי להאחז.

בבקשה.

עד יום שני.