טוב אני לא יודעת אם יש מי שקורא את הסיפור או לא,

בכל מקרה אני אמשיך לעדכן ומי שיתעניין יצטרף לסיפור.

לאלה הקוראים (אם יש בכלל),

אני רוצה להגיד שהפרקים הראשונים הם בעיקר פרקי היכרות,

זה עוד כלום לעומת מה שהולך לקרות.

-מזכירה שהסיפור נכתב משתי נקודות מבט של הדמות אלכס וריאה.

~ ~ ~

 Your Nightmare Makes Me Sleep Deeper

פרק 3 - ריאה

השעה הייתה שמונה דקות אחרי חצות, ואני שוב לא נרדמת. כמה זמן כבר עבר מאז שיכולתי לישון כמו שצריך? שנה? שנתיים? ברקע רק צלילי הגשם ורוחות עזות הקישו בחלון.

הכאב שוב חזר ושוב כל ניסיון להשתמש בכוח שלי, התיש אותי. הכאב היה חזק מדי, כמו לשבת בכסא חשמלי ולקבל מאות זרמים אל תוך הגוף.

לפעמים היה את הרצון לחתוך את היד,הכול רק שהכאב ייפסק. אך לא הייתי מסוגלת לזה. כנראה שאצטרך להתרגל לסבל הזה עד הסוף המר.

הסוף הבא וקרב.

 'לפחות דן יהיה מוגן עכשיו' וחיוך קלוש עלה על פניי.

נזכרתי בהם, כמעט כמו בכל לילה – ה''שאריות'' של קיידר, כך קראתי לכל אלו שלא הצליחו להימלט או לשרוד בעולם הנוראי ההוא.

כל לילה נזכרתי בגופות הזרוקות בפינות העיר, בבודדים שצרחו מכאבים ברחבי הרחובות , המחלה ריסקה אותם, השמידה לאט ובייסורים.

לחשוב שסביר להניח בקרוב אעבור את אותו הדבר, צמרר אותי. עדיף כבר לירות בעצמך לפני, כמו שהרוב עשו – בחרו בהתאבדות. אך שוב, זה לא לאופי שלי ובגורלי עלה לסבול עד הטיפה האחרונה.

מכל המחשבות, לא נשאר בי אוויר לנשום, הקירות חנקו אותי והייתי חייבת לצאת לאוויר הצח.

קמתי מהמיטה וניגשתי לארון של אלכס. היה לי את האישור שלה להשתמש בבגדיה. לא הייתי צריכה הרבה, רק צעיף צמר וסוודר חם יספיקו לי.

יצאתי החוצה והתיישבתי במדרגות. כן, אני פסיכית כנראה אבל אהבתי קור, והייתי מכורה לריח של גשם.

האוויר הקר נתן לי להרגיש שאני חיה. חיה מתה.

והינה שוב העיניים מתמלאות דמעות המטשטשות לי את הראייה. אני לא הטיפוס שבוכה, אף פעם לא הייתי. אך המחלה הזאת סחטה ממני את כל הכוחות. מותשת נפשית ופיזית. כל יום חדש יותר ויותר קשה. המציאות שלי היא הסיוט שלי, והחלום זה הגן עדן.

" הכול בסדר? " קול עדין קטע את מחשבותיי. הרמתי את מבטי אל הדמות הגברית שעמדה בפניי.

מאיפה הוא צץ לי פתאום?

שיער חום, עיניים כחולות, בחור לא גדול במיוחד, בגובה בינוני ממוצע.

כולו סחוט ממים, לבש רק חולצה קצרה ומכנס ספורט שחור ולצידו תיק אימון. חי על הקצה.

מחיטי את הדמעות מהר. זה מה שהיה חסר לי, שיראו אותי בוכה.

" כן.. " עניתי בהיסוס. לא נראלי שהוא השתכנע אך הוא לא נתקע שם יותר מדי זמן ולאחר שתיקה שהפכה להיות מביכה, פשוט נכנס אל תוך הבניין.

נאנחתי בהקלה.

" מהר הם באים " צעק דן ומיהרנו לנוס לנפשינו. אומנם זה לא היה קל, אך הצלחתי להשאיר מעט שכבות קרח על האספלט בכדי לעכב את הציידים. " קדימה.." הוא תפס בידי וגרר אותי קדימה.

דן תמיד היה מעולה בריצה, יום ולילה הוא היה רץ סביב המגרש הנטוש שבו נהגנו להתחבא במחסן ליד.

ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר והוא תמך בי ולא עזב לרגע. הם היו מאחורינו, לא צמודים אך מספיק קרובים.

עוד בזמן שגדלנו, אנשים בודדים שהצליחו להתחמק מאסון הביילוד, הקימו ארגון; לא היה להם שם מיוחד, אך קראנו להם ה-''ציידים''.

מטרת הארגון הייתה לתפוס את כל אלה שנדבקו בביילוד ולהיפטר מהם סופית.

הם רצו להחזיר את העולם לקדמותו, ומכיוון שלא היה את הספר, בחרו בדרך ה-"טיהור".

הרי מעטות היו הדרכים להציל את אלה החולים, הם גם לא חיפשו את הפתרון למגפה, הם בחרו בדרך הקלה – להרוג.

 ואיך עשו זאת? היו שמועות שהם לקחו דם מאלה שהודבקו ובעזרת קצת כימיה, הצליחו להכפיל את המנות. עכשיו היו להם אקדחים עם חצי מבחנות מיוחדות המלאות במנות אלה.

ברגע שחץ כזה פוגע בך, לא נשאר לך הרבה. ההשפעה כמעט ומיידית.

חמש דקות של ייסורים בלתי פוסקים בהם אתה מרגיש שטורפים אותך לחתיכות ואז זה נגמר.

" אני לא יכולה יותר " התנשמתי בכבדות, הרגשתי שעוד רגע אני מאבדת את ההכרה, המחלה הזאת הקשתה עליי.

מבלי לשים לב מצאנו את עצמנו רצים בתוך יער חשוך. אולי זה ייתן לנו זמן להתחבא מהן.

" את חייבת, את הבטחת לי! " הוא נעצר ולמרות שלא ראו כלום, את עיניו הבורקות יכולתי לראות טוב מאוד, חודרות לי אל תוך הלב.

" נראלי שהצלחנו להתחמק " אמר ולפני שהספקנו להתנשף, זה חלף לידי ופספס בפחות מסנטימטר את גופי.

הרגשתי את החיכוך בצד השמאלי של הצוואר ופרצתי בצרחה.

אני לא בטוחה שזה מהכאב, כנראה יותר מהפחד. תזוזה אחת לא נכונה והייתי מוצאת את המוות שלי עכשיו.

המשכנו לרוץ, לא יודעת איך, אבל אחרי מיליוני מכשולים בדרך ומבלי הידיעה לאן לרוץ, איכשהו הצלחנו לברוח. לא שמענו אותם יותר.

" ריאה " הוא התייפח בבכי וצנח אל חיכי. אלה היו דמעות של הקלה. הוא עבר הרבה פחד וחרדה.

" הכול בסדר...אנחנו נהיה בסדר " נשקתי על ראשו.

" מה עכשיו? " שאל. " בוא נמצא מקום שבו נוכל לישון מבלי שיבחינו בנו.. " צעדתי צעד אחד אחורה ומעדתי אל תוך התהום, הוא ניסה לתפוס אותי ונפל גם הוא.

"קחי." ספל תה הופיע בפניי והוציא אותי מהזיכרון האחרון שהיה לי לפני שהגעתי לפה.

הרמתי את מבטי ושוב הוא עמד אל ידי, מושיט את הספל. בידו השנייה היה עוד ספל, כנראה בשבילו.

" תו-דה.." פלטתי ולקחתי ממנו את התה.

הוא לא הוסיף מילה, רק ניגש לכיסא עץ רחוק שהיה גם כן תחת קורת גג, הניח את התה שלו על הרצפה ושלף סיגריה.

מהר מאוד נוצרה אווירה מתוחה בנינו, או שיותר נכון להגיד מביכה? שתיקה מביכה.

בהיתי בו כמה שניות, שיערו הרטוב האפיל על פניו, והוא נראה טרוד, טרוד במחשות.

טוב ריאה זה לא הזמן להיתקע עליו, זה לא עניינך.

חזרתי להביט אל תוך הספל. חתיכת לימון צפה בתוך התה ויכולתי להרגיש את הניחוח החזק שלו.

" יש שמועות שהצלחת להישאר בחיים כל השנים האלה ולהימלט מקיידר " הוא שוב הוציא אותי מהריכוז.

חזרתי להביט בו. הוא לא החזיר מבט. " חשבתי שאין יותר חיים בקיידר.." הוסיף. טוב אני סיימתי

אם הוא רק היה יודע מה הולך שם.

" אתה יודע...כשאתה שוכב בין הריסות, כשאין לך אוכל, אין לך בית, אין מפלט, כשכל הזמן אתה במרדפים, כשאתה לא יודע אם תקום יום למחרת או לא...אלו לא נקראים חיים " אמרתי ולגמתי מהתה.

" ובכל זאת בחרת לשרוד בשביל להמשיך את ה-'חיים' האלה " הוא כיבה את הסיגריה ונכנס אל תוך הבניין בעודו מברך ברכת לילה טוב.

בבוקר למחרת, לא היה שום זכר מאלכס. תהיתי אם עוד מישהו שם לב להיעדרותה.

למרות שכשניגשתי לארוחת בוקר, נראה היה כאילו הכול התנהל כרגיל.

" אלכס הזאת שוב נשארה אצל רוב...לפחות הייתה מודיעה.." מלמלה לעצמה ויקטוריה.

איך היא יכלה להיות כל כך בטוחה? למרות שהיא בוודאי מכירה את כל היציאות של אלכס בעל פה כבר.

הבחור מהלילה ניגש אל השולחן באיחור לאחר שכמעט כולם סיימו לאכול וויקטוריה שלחה לו מבט זועף.

" הארוחה התחילה לפני חצי שעה... " היא פנתה אליו בטון נוזף.

" אז? "

" כל פעם זה חוזר על עצמו, אתה מגיע אחרי שכולם מסיימים לאכול! אני רוצה שנהיה כמו משפחה.."

" אני לא אחד מילדי המעון, אמא! " אז הוא הבן שלה? אומנם הכרתי את אלכס, אך אותו עוד לא יצא לי להכיר,

רשמית.  ויקטוריה גם לא הזכירה בשיחה שיש לה בן.

התחלתי להרגיש קצת לא בנוח שהייתי בן הבודדים שישבו בשולחן האוכל בכל הויכוח הזה שלהם.

" אנחנו משפחה! " רטנה. יכולתי לראות אותו מגלגל את עיניו ולגמרי מתעלם מדבריה.

" קיי, אני מבינה שאתה לא בתקופה הכי טובה שלך, אבל אתה צריך להניח בצד לכל מה שהיה לך עם קייט ולהמשיך הלאה בחיים שלך...אין צורך להוציא את זה על המשפחה שלך.." , " אל תתחילי להיכנס לזה עכשיו " הוא התחיל להתעצבן.

" היא לא שווה את זה, שלושה פעמים היא-.." , "  טוב, אני סיימתי פה.. " הוא קם מהשולחן בעצבים ויצא מהבית בטריקת דלת.

הוא אפילו לא הספיק לגעת באוכל.

 האווירה הפכה להיות לא נעימה, ואף אחד בחדר לא העז להוציא הגה מהפה.

אליזבת הסתכלה עלינו במבוכה וניסתה שלא להראות את התסכול שהשתקף בפניה.

" מי שצריך אותי, אני במשרד " גם היא עזבה את החדר.

חזרתי להסתכל בצלחת שלי, חביתה, טוסט גבינה וקצת סלט מונחים ליד. לא היה לי תיאבון אפילו.

כל השינוי המהיר והדרסטי הזה מהסיוט שעברתי לגן עדן שהגעתי אליו, הכול היה מוזר מדי.

הייתי צריכה עוד זמן להתרגל אליו.

" ריאה...תיגשי אלי למשרד לכמה דקות " צעקה אליי ויקטוריה ועכשיו היה לי תירוץ לא לאכול.

זינקתי מהשולחן ועשיתי את דרכי למשרדה. הוא היה בקומה הראשונה בסוף הפרוסדור, לכן תוך שניות בודדות כבר ישבתי אצלה בכיסא.

" מצטערת על מה שהיה בארוחה, זה לא היה חכם מצידי לדבר איתו על זה בחדר אוכל " היא התנצלה בפניי, למרות שלא ראיתי סיבה לכך.

זה בכלל לא ענייני, כל המקום תחת ניהולה, אז היא יכלה לעשות כרצונה.

" כמו שכבר הסברתי לך בשיחה הראשונה שלנו...כל ילדי המעון, לומדים את נושאי הלימוד של בית הספר, כאן במעון חוץ מהילדים שלי...אבל בגלל שאת היחידה פה בגילה של אלכס, אני רוצה גם כן לרשום אותך לבית הספר של הילדים שלי..." אמרה וחיוך בפניה.

לימודים? לא יודעת עוד אם היה לי ראש לזה. הכול התנהל מהר מדי.

" גברת ויקטוריה אני-..." צליל מנגינה מעצבן נשמע ברקע וקטע את דבריי.

" שיחה דחופה, תסלחי לי שנייה " היא לקחה את הטלפון שלה וניגשה לצד לענות. עניין עבודה כנראה.

בחנתי מסביב בפעם השנייה את המשרד שלה.

קירות בגווני שמנת, באמצע המשרד, עמד השולחן הכהה שלה שבו כרגע ישבתי, מאחורי השולחן על הקיר, לצד חלון, הייתה תלויה מראה קטנה.

בצידו השמאלי של החדר, שני ארונות שמדפיהם מלאים בתיקיות מסמכים.

בצידו הימני של החדר, עמדה ספה גם כן בצבע חום כהה ואל ידה שולחן זכוכית קטן עם מגזין אופנה עליו.

המשרד עצמו היה קטנטן, זה היה נטו משרד שהתעסקה בו בכל הקשור למעון.

 כנראה שחדר עבודה לעיצוב , היה אצלה בחדר. בפינות החדר עמדו שני עציצים בודדים ועל הקיר מעל הספה, היו כמה תמונות משפחתיות שלה.

הכול היה נקי ומסודר אצלה, ראו שהיא ידעה איך להתנהל ולארגן דברים. לרגע תשומת לבי הופנתה על מסגרת התמונה שעמדה על השולחן.

לקחתי אותה לידו ובחנתי טוב את התמונה שבמסגרת. זאת הייתה ויקטוריה בנעוריה עם עוד מישהי בעלת שיער מתולתל שחור.

שתיהן היו מחובקות וחייכו חיוך חושף שיניים, הן נראו מאושרות.

אך מה שמשך את תשומת הלב שלי מלכתחילה, הייתה החריטה מאחורי התמונה.

" ויקטוריה ואנה מרי רוז " השם הזה היה מוכר לי. יותר מדי מוכר. צמרמורת עברה בגופי.

" מעטים יודעים, אבל השם האמיתי של המכשפה היה אנה מרי רוז.." נזכרתי בדבריה של האישה שגידלה אותי ואת דן. עיניי נפקחו לרווחה.

ויקטוריה הכירה אותה? או שזה עוד צירוף מקרים? ואם כן, מה לגבי הספר? ולגבי בתה של המכשפה? הסטתי את מבטי לכיוון המדפים עם המסמכים.

אם ויקטוריה ידעה עליהן, מה הסיכוי שפה בחדר, יש עוד פרטים עליה?

" מצטערת שלקח לי זמן..." היא חזרה לשבת ממולי והניחה את הנייד שלה בצד.

ברגע שראתה את התמונה בידי, נראה היה כאילו נלחצה מעט.

" אני..אה..מי זאת? " באמת? זה כל מה שמצאת להגיד אנדראה פס? טיפשה.

" חברת ילדות.." מלמלה בלחץ, " אתן עוד בקשר? " העמדתי פנים שאני לא יודעת כלום.

" אנחנו..היא גרה בחו"ל.." ענתה בגמגום. משהו חשוד היה בנימה שלה, ראו שהיא ניסתה להתחמק מהנושא.

ומה אם היא יודעת איפה ניתן למצוא את הספר? למרות שהסיכוי קלוש.

יצאתי משם ולא יכולתי להירגע ממה שראיתי, ידעתי שבלילה אני צריכה לבקר במשרד שלה שוב, מבלי שתדע על כך דבר.

Memories

In this world you tried
Not leaving me alone behind
There's no other way
I'll pray to the gods: let him stay

The memories ease the pain inside
Now I know why

All of my memories
Keep you near
In silent moments
Imagine you'd be here
All of my memories
Keep you near
The silent whispers, silent tears

Made me promise I'd try
To find my way back in this life
I hope there is away
To give me a sign you're okay
Reminds me again
It's worth it all
So I can go home

Together in all these memories
I see your smile
All the memories I hold dear
Darling you know I love you till the end of time

Your Nightmare Makes Me Sleep Deeper

פרק 2: אלכס

הוא עמד בפניי, חשוף. צעדתי לאחור בבהלה. עיניו היו אדומות דם, תויי פניו רכים. על הלחי השמאלית שלו שריטה טרייה. "יפה, הצלחת לחשוף אותי" הוא נישק על שפתיי וברח.

הוא.הצמיד. את.השפתיים. שלו. אליי. הוא...חתיכת חוצפן! מה נראה לו?!

לא יכולתי לצאת מההלם. אם אתפוס אותו שוב, את כל השיער אני אתלוש לו. מטומטם. שום דבר לא יצא לי מזה. קודם לא יכולתי להיכנס למקלחת אחת, עכשיו קיבלתי שתיים מתנה. ובטח גם צינון ליום למחרת. והעיניים שלו? לבן אדם רגיל אין עיניים אדומות. מי הוא?

כשהגעתי הביתה, קיי כבר הספיק לחזור מהאימון.

" טיול לא מוצלח לאור ירח? " צחק עליי ברגע שעשיתי את דרכי לחדר. הוא בדיוק חלץ את נעליו הרטובות על השטיח כניסה.

" מישהו פרץ לך לחדר " הסברתי את פשר המראה ה-"מרהיב" שלי.

" ואת בחרת להיות אמיצה ולרוץ אחריו.." זלזל. אני לא מבינה איך זה לא מפריע לו שמישהו משוטט לו בחדר.

" זה לא מזיז לך? "

" אני פשוט לא מוצא סיבה להילחץ מזה, בעיקר כי ידעתי על ה-'פריצה' " גיחך. לא הבנתי.

" חבר טוב שלי " אמר.

" חבר טוב שלך לא יודע לדפוק בדלת? ומה לגבי זה שהוא שם מסיכה? " טוב לדעת. בית משוגעים.

 ועוד יותר נורא זה שכל הסיפור הצחיק אותו. הוא כזה מעצבן!

עליתי לחדר, החלפתי בגדים ונכנסתי ישר למיטה, לא היה לי כוח להתעסק עם כל השטויות האלה. הכול היה לחינם.

"אלכס..קומי, אני צריכה אותך! " שמעתי את הקול של אמא שחדר לי אל תוך החלום ובניעור חד העיר אותי משנתי.

פקחתי את עיניי אל השעון על השידה שלי. השעה היתה שתיים ורבע לפנות בוקר.

"תבואי לחדר האורחים" היא אמרה ויצאה מהחדר.

מבלי לשאול יותר מדי שאלות, קמתי וניגשתי לשם, מנסה להתרגל לאור המנורות שהיו לכל אורך הפרוסדור.

בכניסה לחדר האורחים עמדו שתי דמויות זרות לחלוטין. ילד בסביבות גיל השלוש-עשרה ובחורה בערך בגילי.

שניהם סחוטים במים מכף הרגל עד הראש, ראשים מושפלים.

הוא היה לבוש במכנס חאקי ישן ומעיל ג'ינס שגדול עליו בשתי מידות לפחות, צעיף שחור וכובע שחור רטוב שהחזיק בידו.

שיערו חום ופניו כמו פני מלאך, חלקות עם מעט נמשים בחלקי האף והלחיים.

 היא לעומתו הייתה לבושה בגופייה לבנה פשוטה שכבר מזמן החליפה את צבעה לאפור מלוכלך, והג'ינס הקרוע שלה חשף את כל הפצעים הפתוחים ברגליה. שיערה בלונדיני ארוך מבולגן מקשרים, וכשהרימה מעט את מבטה הבחנתי בעיניי בדולח הכחולות שלה.

אך מה שמשך את תשומת הלב שלי יותר, היתה התחבושת לכל אורך ידה השמאלית.

אמא התרוצצה מחדר לחדר, הביאה תנור חימום קטן והושיבה אותם על ספת עור החומה שהיתה בחדר.

ברגע שהתיישבו, החלה להוריד את בגדיו הכבדים של הילד ועטפה אותו במגבת במקום.

" מה קרה? " שאלתי. לא ידעתי אפילו איך לפנות אליהם ומה לעשות. הם לא הוציאו מילה, היו בהלם, חרדים.

" מצאתי אותם ביער...הם הצליחו להימלט מקיידר" הסבירה. להימלט מקיידר? הייתי בטוחה שאין יותר מי שנשאר חיי אחרי כל מה שקרה.

" מסכנים שלי, הם צריכים מנוחה עכשיו, נדבר על הכול מחר..." דרגה רבה השתקפה בפניה של אימי. היה ברור לי שגם היא כמוני, לא האמינה שזה בכלל אפשרי שיש עוד כאלה ששרדו כל כך הרבה זמן.

" מה עם היד? " פניתי לאמא.

" היא לא מספרת...אני לא רוצה להציק עם שאלות, נכון לעכשיו הם צריכים לנוח " קבעה.

מכיוון שהחדר שלי היה מספיק גדול לשניים ולא רצינו להדאיג את שאר הילדים, לקחתי את הבחורה אליי לחדר. גם ככה היא היתה היחידה שבגילי במעון הזה.

את הילד אמא לקחה לחדרה.

כשעלינו לחדר שלי, מיהרתי לפתוח את ברז המים במקלחת לוודא שיש מים חמים בכדי שתוכל להתקלח.

הכנתי לה מגבת לבנה שתוכל להתנגב בה וחיפשתי לה בגדים לאחרי.

מבנה הגוף שלה היה בערך דומה לשלי, היא היתה מאוד רזה, כנראה שעבר הרבה זמן מאז שאכלה כמו שצריך. " קחי" הושטתי לה את המגבת, לבנים נקיים וסט פיג'מה אפור שמעולם לא יצא לי ללבוש.

היא הסתכלה בי במבט חשוד, אך אחרי שניות בודדות, לקחה לעצמה את הבגדים.

" יש מים חמים, תרגישי חופשי להתפנק על המקלחת כמה שאת רוצה " חייכתי אליה. ואני לא בן אדם חייכן!

רציתי באמת לעזור לה, לכן ניסיתי להיות כמה שיותר נעימה אליה. היה ניתן להרגיש באווירה המתוחה בחדר.

" קוראים לי אלכס.." החלטתי ליזום היכרות,לנסות לחתוך קצת את המתח. אחרת יהיה מוזר מדי להימצא באותו חדר מבלי לדבר ומבלי להכיר. " ריאה.." פלטה מבלי להסתכל עליי ונכנסה אל המקלחת.

ריאה? לעתים נדירות מאוד יצא לי להיתקל בשם שכזה. בהחלט שם שלוקח זמן להתרגל אליו.

היא סקרנה אותי, רציתי לדעת עליה עוד.

אחרי כחצי שעה, היא יצאה מהמקלחת כמו חדשה, אבל התחבושת ההיא עדיין הייתה שם.

" זה לא טוב שהיד שלך חבושה בפד כזה מלוכלך " אמרתי.

" אין לי ברירה...אני לא יכולה להוריד אותה כרגע.."

" את לא רוצה שאראה את מה שיש מתחתיה? " הבנתי את הכוונות שלה טוב מאוד, ולכן בלי לשאול יותר מדי, ניגשתי לחדר מקלחת המשותף של בנות. שם, תמיד בארון למעלה, הייתה ערכה לעזרה ראשונה. הוצאתי שתי תחבושות גדולות והבאתי לריאה.

" אני הולכת לישון, תהיי בטוחה שאין לי שום טעם לעקוב אחרייך בשביל לראות את מה שמסתתר לך שם,

תרגישי חופשי להחליף פה או במקלחת מתי שנוח לך " אמרתי ונשכבתי במיטה לכיוון הקיר כאשר הגב שלי מופנה אליה.

" זאת מחלת הביילוד...מעדיפה לחסוך ממך את הזוועות " אמרה. עיניי נפקחו לרווחה. ביילוד? ומה עם הילד ההוא? גם הוא חולה? לא הייתי מאחלת את המחלה גם לא לאויב שלי.

פירוש הדבר הוא ,שלא נשאר לה הרבה זמן.

המחשבה על זה העבירה בי צמרמורת. אנחנו חייבים לעזור לה.

בבוקר למחרת, לא השתנה הרבה, אבל לפחות המתח ביני לבין ריאה עבר.

" בואי לאכול, עוד מעט לא נראה אותך " אמרתי והיא חייכה אליי חיוך קטן ומאולץ.

רק אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, הבנתי שיכול להיות שהיא פירשה את המילים שלי במובן אחר. במובן של מוות.

החלטתי לא להוסיף כלום, עדיף שאשתוק.

" אני מצטערת שאני שואלת..הילד הקטן שהגיע איתך.." , " אם הוא חולה בביילוד? " היא כאילו קראה את המחשבות שלי. הנהנתי בראשי.

" דן, הוא אח שלי ולא, הוא לא חולה במחלה הנוראית הזאת...זה הדבר היחיד שמשמח אותי " אמרה.

וזה אחד הדברים ההכי עצובים ששמעתי.

ברגע שהגענו לחדר האוכל, הדבר הראשון שהיא עשתה, היה להתחבק עם דן.

אמא הלבישה אותו בבגדים חמים יותר ממה שלבש אמש והוא נראה הרבה יותר שמח.

בהמשך אמא הציגה את שניהם לכולם, ואחרי הארוחה לקחה אותם לשיחה אישית בזמן שאני וקיי ניגשנו לבית הספר.

כל הדרך הוא לא הוציא מילה, אפילו לא התעניין באורחים החדשים שלנו במעון.

הבחורה ההיא הרסה אותו לגמרי. ויותר גרוע מזה, כל הזמן הוא נאלץ להיתקל בה בכיתה.

הלימודים עברו מהר, הצלחתי לשרוד את היום מבלי לריב עם אף מורה, ואפשר לציין כי היום היה מוצלח בשבילי. אפילו הערב הקדים להגיע. השעה הייתה תשע וחצי ואני בדיוק סיימתי עם ההתארגנות ליציאה שלי עם רוב. " את חושבת שכדאי לי לשים נעלי עקב עם הלבוש הזה? " פניתי אל ריאה ששכבה בחוסר מעש על המיטה. היא הסיתה את מבטה אליי.

לבשתי סקיני ג'ינס בצבע לבן וחולצה שחורה מכופתרת עם מחשוף עמוק יחסית. השיער החום-אדמדם שלי היה פזור, לא השקעתי בו יותר מדי וגם כאיפור הדגשתי רק את העיניים בעיפרון שחור.

" תלוי מה את הולכת לעשות.." אמרה. לא יותר מדי, קצת מרוצי מכוניות ומסיבה לאחר-מכן כפי שרוב קורא לזה עם השריטה במוח שלו. סביר להניח שהמסיבה תיגמר באיזושהי התקוטטות כרגיל וארצה לעזוב את המקום. אז כן, מגפיים שחורות בלי עקב תהיו מוכנות ליציאה.

הוא איחר ברבע שעה, בזמן הזה מזג האוויר הפך להיות סוער, הגשם לא הפסיק לרדת ורוחות חזקות השתוללו לכל עבר. ברגע שהאוטו שלו נעצר ליד המעון, זרקתי על עצמי מעיל עור שחור ויצאתי החוצה.

במושב האחורי כבר ישבו שני ליצנים שהוא קרא להם 'חברים' שלו. כמובן שהוא קודם יאסוף את חבריו ורק לאחר מכן תורי יגיע. גלגלתי את עיניי והתיישבתי לצידו.

" אני מקווה שויתרת על עניין המרוצי מכוניות במזג האוויר הזה " אמרתי. הוא הנהן כאות הסכמה.

" נוסעים ישר לווילה " אמר.

בדרך לווילה, הם שוחחו על משחקי מחשב ומכוניות שעניינו אותם, אני הרגשתי קצת לא קשורה לרגע. באמת שהייתי מעדיפה לצאת רק עם רוב ולא עם חברים שלו.

" הגענו " הוא צעק בהתלהבות. הסתכלתי מבעד לחלון. בפנינו חומת גדר שחורה לכל אורך הווילה.

הווילה עצמה הייתה מאוד מודרנית, כללה שתי קומות והייתה רחבה מאוד.כבר יכולתי לדמיין את החצר והבריכה שהיו בפנים. קירות הבניין היו בצבע לבן-שלג. בכל קומה, לכל חדר, היו חלונות גדולים לכל גובה הקיר עם מסגרת שחורה וכל הגג היה מכוסה אבנים אפורות. הגדר עצמה הייתה מכוסה בשרשרת יפה של עלים ירוקים. הכול היה די מינימליסטי ופשוט. מה שכן, זה לא נראה היה כאילו ארגנו מסיבה בבית. באף חדר לא דלק האור ולא היה זכר ממוזיקה או אנשים בסביבה.

" אתה בטוח שזה המקום הנכון? "

" אני אף פעם לא טועה " חייך אליי רוב בעודו יוצא מהמכונית. יצאתי אחריו יחד עם החברים שלו.

" הבעלים של המקום כבר יומיים נמצא מחוץ לארץ, וזאת ההזדמנות שלנו להתפרע " הוא וחבריו נראו מאושרים בזמן שאני ניסיתי לעכל את משמעות הדבר. הוא רצה לפרוץ אל תוך הבית ולארגן לו מסיבה על חשבון מישהו אחר.

" תגיד לי יצאת מדעתך?! אני ממש לא הולכת להשתתף בזה! " צעקתי עליו. הגוף שלי בער מעצבים. כל כך מפגר, ידעתי שזה לא יוביל למשהו טוב. איך אני תמיד נופלת בפח הזה?!

" תפסיקי לעשות כזה עניין מכל דבר, תהיי קלילה יותר...קחי את הכול בקלות " הוא משך אותי לחיקו והדפתי אותו לאחור. "רוב!"

" איזה פחדנית...בסך הכול נשב כמה שעות נשתה בירה, נשמע מוזיקה טובה ויש לנו ג'קוזי בתוך הבית! "

" בית שלא שייך לך! " רטנתי.

חבריו החלו לצחקק מאחורי גבי ולזרוק לי הערות בוז. " בואי מכשפה קטנה שלי... " הוא שוב העז לכרוח את ידו סביב המותן שלי. " מבטיח לך שאת תהני " לחש לי. לא רציתי לקחת חלק בזה, וחלק ממני רצה לברוח מהמקום בזמן שהחלק השני בו זמנית רצה לשרוף את הכול לעזאזל.

אחד החברים שלו נסע להחנות את האוטו במקום בטוח שלא יראו ולאחר מכן עוד חבורה של ששה אנשים לכל היותר הצטרפו אלינו. לא יודעת למה נשארתי, ואיך כבר מצאתי את עצמי מטפסת מעל הגדר, אבל עשיתי את זה, בחוסר רצון ניסיתי לזרום עם העניין. אולי אף אחד לא ישים לב.

הזמן עבר, בקומה הראשונה בסלון הענק והמפואר , הם מצאו מערכת סטריאו "מטורפת" כפי שהם קראו לזה, והדליקו מוזיקה שנשמעה בבס חזק לכל עבר הבית. כולם שתו וצחקו, חלק התפרקו על שולחן הביליארד שהיה בחדר ליד, חלקם התלהבו מהפסלים והכדים המפוארים שהיו בבית. הבנות שהגיעו השתרללו עם דמוי בגד ים שלהם בג'קוזי. ואני? עמדתי ליד החלון והסתכלתי לכל עבר. אני מודה, פחדתי. הייתה לי תחושה רעה לגבי כל זה, כאילו עוד רגע יקרה משהו ויעלו על כולנו. איזה עונש מגיע על פריצה לבית? כזאת טיפשה. למה אני עוד פה? איך רוב משפיע עליי ככה?

" את חייבת להרפות קצת מהלחץ... " כוסית ויסקי מלאה הופיע בפניי והרמתי את המבט אל האחד והיחיד – רוב. איך הוא יכול היה להתייחס לזה כל כך בקלות?! כאילו הכול שטויות וזה בסדר שאנחנו נמצאים בבית זר, בלי הסכמת הבעלים. ומאיפה בכלל היו לו המפתחות לווילה? ואיך הוא ידע על הבעלים? הוא הסתיר ממני כל כך הרבה דברים, ואני תמיד נופלת ברשת המלכודות שלו.

" אני הולכת לשירותים " אמרתי בקרירות וחלפתי על פניו בעודי מתעלמת מהמבט שלו ומהכוס ויסקי שהגיש לי. עליתי במדרגות שיש הלבנות לקומה השנייה בחיפוש אחר השירותים. במעבר יכולתי להבחין בתמונות רבות התלויות על הקיר, אך מכיוון שלא היה אור דלוק למעלה, לא יכולתי לראות את הדמויות המופיעות עליהן.

בסוף המעבר, נכנסתי לאחד החדרים בתקווה שאלה יהיו השירותים ולהפתעתי ניחשתי נכון.

ברגע שהדלקתי את האור חדר ענק התגלה בפניי. הרצפה הייתה חלקה מאריח חום בהיר ובמרכזו חלק העטוף בעץ כהה, קירות החדר הותאמו לרצפה באותו גוון חום. לצידו הימני של הקיר עמדה אמבטיה בצבע לבן-מבריק ולצידה מתלה עם מגבת בצבע כרמל. אל יד האמבטיה היה פרוס שטיח שאגי פרוותי קטן, גם הוא בצבע כרמל. ממול לאמבטיה עמדו שני כיורי קרמיקה לבנים, מבריקים ומעליהם מראה ענקית. ליד הכיורים ומתחתם, שידות עץ כהות ועליהם כמה סבונים ובשמים. אומנם החדר לא נראה נשי, אך היה נקי באופן מפואר שלא מתאים לאופיו של הגבר. טוב כן אולי אני קצת מזלזלת בעם הגברי, אבל מה לעשות שהשירותים במעון נראים כאילו טורנדו עובר עליהן כל בוקר. לאחר שסיימתי להתפלא מהיופי של החדר, ניגשתי לאסלה הלבנה שעמדה בסוף החדר מתחת לחלון גדול שנפרס לכל רוחב הקיר. מטריד קצת.

רגע לפני שהספקתי להוריד את המכנס, האור בחדר נכבה וגרם ללב שלי לעצור לשניות בודדות.

אם זאת עוד אחת מהבדיחות המפגרות של רוב, זה לא מצחיק. עכשיו גם להתפנות אני לא יכולה?

למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, המתג של האור נמצא רק בתוך החדר ולא מבחוץ. לכן מי שכיבה את האור ,חייב היה להיות בפנים. התחלתי להילחץ וניגשתי מיד אל הדלת. כשנכנסתי נעלתי את עצמי בעזרת המפתח שהיה בתוך המנעול. עכשיו הוא לא היה שם. נהדר.

הצלחתי להגיע למתג והדלקתי את האור, אך ברגע שהסתובבתי התחרטתי על זה.

הוא הופיע בפניי. מסיכת אנונימוס על פניו ואני מוצמדת לדלת בעזרת אקדח קר המוצמד למצח שלי.

For what you did to me,
and what I'll do to you,
you get, what everyone else gets,
you get a lifetime

Let's go! 

Do you remember that day when we met 
you told me this gets harder 
well it did
been holding on forever,
promise me that when I'm gone you'll kill my enemies,
the damage you've inflicted, temporary wounds
I'm coming back from the dead and I'll take you home with me
I'm taking back the life you stole

We never got that far,
this helps me to think all through the night
bright lights that won't kill me now, or tell me how 
just you and I, your starless eyes remain.

Hip Hip Hooray for me, you talk to me, but would you kill me in my sleep 
lay still like the dead
from the razor to the rosary
we could lose ourselves
and paint these walls in pitchfork red

I will avenge my ghost with every breath I take
I'm coming back from the dead and I'll take you home with me
I'm taking back the life you stole

This hole you put me in 
wasn't deep enough 
and I'm climbing out right now 
you're running out of places to hide from me 
when you go
just know that I will remember you
if living was the hardest part
we'll then one day be together
and in the end we'll fall apart
just like the leaves change in colors
and then I will be with you 
I will be there one last time now

when you go
just know that I will remember you

I lost my fear of falling
I will be with you
I will be with you