השנה יותר מכל השנים יום העצמאות בשבילי היה מלווה בהרגשה
מוזרה לא של שמחה,
יום הזיכרון השנה השפיע מאוד חזק, יותר מאשר בעברו.
השנה השנייה מאז מלחמת לבנון השנייה שנפלו בה 119 חיילים
ועוד עשרות חללים.
יום הזיכרון בא בצמוד ליום העצמאות כדי להזכיר לנו את כל הכאב המלווה את המדינה הקיימת
ואת הדם הרב שנשפך על אדמת הארץ.
החיילים שלא הגיע להם לאבד את חייהם, איבדו את החיים למען המדינה
"יהי זיכרם ברוך".
קשה לקלוט שהמדינה קיימת כבר 60 שנה והמלחמה עלייה נמשכת והתקווה לא מתחזקת.
השמות הרבים כל כך שנשמעים בכל טקס זיכרון
והזרים הרבים שמונחים ליד אנדרטאות ומצבות זיכרון.
ואין הרבה התקדמות.
אני מקווה שבקרוב יבוא היום שנדע שאין חשש לפיגוע
שאין חשש למלחמה
שאני אדע שאנחנו בטוחים ולא צריכים לחשוב פעמיים אם לנסוע לבקר
חבר באזור אחר של הארץ.
לדעת שזו המדינה הבטוחה והחזקה שנלחמנו על אדמתה וסוף סוף אנחנו חיים כאן בשלווה
שיבוא יום ונתמקד יותר בבעיות חינוך וסביבה מאשר בבעיות מדיניות, ביטחון ופוליטיקה.
אני רוצה שיבוא יום ונדע שאפחד לא נהרג או נפצע
אני רוצה שיבוא יום ויהיה שלום.. חבל שזה עדיין רחוק
כי אנשים לא יכולים לחיות בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~Nestea~