עוד כמה ימים ב-2 לדצמבר זה שנתיים לבלוג והסיבה בגללה פתחתי את הבלוג.
(סבא שלי נפטר)
כמה שהייתי קשורה אליו למרות שגר בחו"ל, הייתי מאוד מאוד קשורה אליו.
אפשר אפילו להגיד שניבאתי את מותו כי כל כך הייתי קשורה אליו.
אני זוכרת את השבוע האחרון (מובן מאליו שלא ידעתי את זה)
למרות שכשאמא התקשרה היא אמרה שצריך להיות מוכנים.
וכל יום אמרתי לעצמי שאני צריכה להתקשר אליו ולהגיד לו שוב שאני אוהבת אותו וכל יום דחיתי את זה
אולי כי פחדתי לשמוע את קולו ולבכות שוב.
ובסוף הוא נפטר בלי שהספקתי להתקשר אליו.
זה מוזר שהדמעות כבר לא יורדת או שתוקפות אותך ברגעים הכי מפתיעים,
כל הקטע הזה נורא מוזר קשה לי עדיין לקלוט שהוא לא פה
אולי כי היה גר רחוק מאיתנו
אני הכי מרגישה שהוא חסר בימי ההולדת
שאף אחד לא מתקשר לברך.
הזמן טס...
וכבר עברו שנתיים.
ונראה שהתגברתי על זה
אבל זה מעיק והזיכרונות.
אני כל כך זוכרת את אותו היום שהודיעו לי
התחלתי להיחנק מדמעות ממש להשתעל
והכי עיצבן אותי שאבא שלי אמר:"אה? סיפרו לך, אבל ככה זה יותר טוב בשבילו"
יופי ממש מעודד.
שבועיים כל יום בערבים הייתי יושבת ובוכה
עד שאמא שלי חזרה
ואז פשוט הפסקתי לבכות אולי כי הרגשתי בצורך להיות חזקה בשבילה.
באותו היום כשהודיעו לי עוד השתדלתי לשמור על קור רוח,
זה לא ממש הלך אבל פחות או יותר.
"כל פעם שהזיכרון מתעורר הוא מביא איתו
כאב עוצמתי, בלתי-נסבל, כאילו זה קרה רק הרגע."
אי אפשר להיתקע באותה נקודה כל החיים וצריך להמשיך לחיות
אבל אסור לשכוח וזה טוב מדי פעם לשפוך את מה שעל הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~Nestea~